איך הפך שבוע האופנה לאירוע הכי פטריוטי בישראל

שבוע האופנה של ישראל מתקיים בימים אלו, ולמרות כל ציקצוקי התעשייה אני מתרגשת. סוף סוף הסברה ראויה לישראל וחשיפת כשרונות מקומיים. סוף סוף במה חגיגית מלאת גלאם גם בארצנו הקטנטונת. אז למה כשזה בניו יורק כולם עפים מלאי ריר וקנאה, בעוד שפה רק מקטרים שאין 'ביג ניימס' השנה?

עוד באון לייף:

לראשונה בעולם האופנה: דוגמן למידות גדולות

המחסל הרישמי של המשכורת: הלואו קוסט

הדרך האפקטיבית לשנות את המידות ברשתות

בתקופה אלימה ורעועה בה אנו נמצאים, נדמה כי אנשים איבדו לא רק את הבטחון אלא גם את הדעת. על כל תמונה משבועות האופנה בעולם אנשים עפים בתגובות מלאות קנאה ורצון לקצת גלאם, אז למה כשזה מגיע סוף סוף לפה הציניות והזלזול חוגגים?

"אבל אין השנה שום תצוגה מעניינת" הצהירה באוזניי א' (שמה שמור במערכת מחשש לחיי). "מה קרה? נגמר התקציב להביא מישהו נורמלי?" היא השפריצה מגרונה בעודה לוגמת קאווה זולה וחשה מינימום אנה וינטור בפריז. חשבתי שעולה לי החום, אבל במקום להסתער עליה (ברוח התקופה) החלטתי לחייך בנימוס פולני מוקפד ופשוט לשחרר את זעמי על המקלדת.

הרי לרחוב הקוטור הישראלי, זה שבסופו של יום לא יודע להבחין בין סוגי בדים או איכויות תפירה, חשוב רק השם; תנו לנו דולצ'ה, תנו לנו שאנל, תנו לנו גוצ'י ואם אפשר גם פוצ'י! אבל רימה רומנו? לא ולא! אלמביקה? גוואעלד! את מי בכלל מעניינת דורין פרנקפורט? זה אופנה? בישראל אין אופנה וגלאם. רק בחו"ל! למה? כי קשה וכואב לפרגן לאנשים הכי פטריוטיים וציונים שיש לנו, לאנשים שנלחמים לשמור על הפרנסה בארץ, לייצר עשרות מקומות עבודה ולייצר פאבליסיטי חיובי ומוצלח בדיוק בחזיתות שבבוני הממשלה נכשלים. כמה קשה לנו להבין שבסופו של יום גיסתה של השכנה מהקומה למעלה מתפרנסת מתפירה אצל מעצבת ישראלית, השכנה בדלת ממול מתפרנסת מעבודה בחנות של Y  והבעל של החמודה ממול הוא המחסנאי של Z. הרי אצלנו בארץ הגלאם, הקוטור והסטייל, אין מחשבה עלינו, האנשים הפשוטים שמתפרנסים. אנחנו הרי לא רואים ממטר את האנשים הקטנים האלה, כי כולנו חיים במגדל שן גבוה ויוקרתי, ממש דלת ממול לפנטהאוז של שרי אריסון.

קרן מור לובשת אליאן סטולרו

למה לפרגן ש-50 קניינים מרחבי העולם נוהרים אלינו, לארץ שמזמן כבר לא זבת ודבש, רק כדי לגלות שלא רק גמלים וטילים חיים פה? אבל היי, השנה מוסקינו לא בא, אז בואו נזלזל ונתמרמר!

אני מודה, מאז שליבי החליט לקדם תעשיית אופנה ישראלית של פלאס סייז בארץ ובעולם, גיליתי עד כמה האנטישמיות ויוקר המחייה פה מקשים על חיינו. פלא שהיינו מעצמת אופנה בינלאומית שכמעט ולא נותר לה זכר? לחוות את היום- יום עם מעצבי אופנה קטנים בישראל זו משימה קורעת לב. באמת. המלחמה שלהם היא כל יום, כל שעה, כל דקה. האם מישהו יודע כמה לקוחות פקדו את חנויותיהם בשבוע האחרון? המספר מתקרב ל-0. אבל מה, לא מגיע להם שנקנה אצלם! הם סתם גנבים! באותה נשימה אני יכולה לקנות ב-150 ש"ח לא רק שמלה אחת אלא חמש שמלות שיוצרו בתנאים מחפירים בצ'יינה. סליחה, זה לא שיק?

הורגלנו להתלונן, לצקצק, לקטר. שכחנו לקום, להילחם, לפרגן ולתמוך.

אני נרגשת לקראת שבוע האופנה. אין ספק שבליבי משאלה קטנה שיציגו גם דוגמניות פלאס סייז ולא רק סקיני גירלז, אבל זה כבר לפוסט אחר. אני נרגשת כי יש לנו פת גלאם; קצת שטיחים אדומים, קצת שמלות ערב מנצנצות וקצת אבק כוכבים. כוכבים ישראלים, משלנו.

אז נכון, אין השנה מוסקינו, אבל יש כחול לבן, ופטריוטיות היא לא רק לאחוז בנשק שנתיים-שלוש בצבא, פטריוטיות היא גם לדעת לפרגן לתעשייה כחול לבן, כזו שמביאה לנו המון כבוד ופרסום חיובי גם ברחבי העולם.

אז מי ייתן ויזכרו להם עיתונאי האופנה שהושקע באירוע הזה הון ובעיקר הרבה נשמה, רק כדי שלנו יהיה על מה להתלונן ולקטר. ולא, אין לי כל קשר להפקה, למארגנים, למעצבים וגם אף אחד מהם (לצערי) לא משלם לי. אז בואי נשנה גישה, או בשפת הרחוב- זה הזמן לשנות את האטיטיוד, לנעול את הסטילטו ולצאת לחגוג את הדבר הכי קסום ומרגש שקרה כאן לאחרונה.

חג אופנה שמח!