מי המרוויח העיקרי מהעתקות אופנתיות (רמז: לא בהכרח אנחנו)

לפני מספר שבועות נצפתה הדוגמנית בלה חדיד כשהיא נועלת לרגליה נעלים של חברת מנגו, שהן העתק כמעט מדויק של נעלי שאנל מוכרות. הדבר מפתיע לאור העובדה שחדיד יכולה להרשות לעצמה, כמובן, לקנות את נעלי השאנל המקוריות ולכן נשאלת השאלה מדוע לבחור ב"העתק" כאשר אפשר לבחור במקור? שאלה מעניינת יותר היא איך יכול להיות שחברה מוכרת וידועה כמו מנגו מרשה לעצמה "לקחת השראה" משאנל? אגב, המרכאות הכפולות כנראה יחזרו עוד הרבה בכתבה הזו, כיוון שזוהי הדרך היפה של עולם האופנה להגיד העתקה, מבלי להגיד זאת באמת.

 

עוד באון לייף: 

 

כולם מקבלים השראה, בעולם העיצוב בכלל ובעולם האופנה בפרט. אך המושג השראה הוא מאוד מעורפל ולפעמים קשה להגדיר אותו ודווקא זו הסיבה בגללה קל לנצל זאת.

אם נבחן את המבנה הבסיסי של תעשיית האופנה במאה הקודמת, בתי האופנה הגדולים היו מעצבים קולקציות בהתאם לתחזיות אופנה, הקולקציה הייתה נחשפת על המסלולים לעיני אנשי תעשיית האופנה, ורק לאחר שפורסמו, רשתות האופנה המסחריות היו מעצבות את הקולקציות שלהן, כאשר אלו היו מקבלות השראות ומזהות טרנדים מהדגמים של המעצבים הגדולים. לקראת סוף שנות ה-90, הודות לאינטרנט ולאחר מכן לרשתות החברתיות, הגישה לעיצובים על מסלולי האופנה הפכה נגישה ומהירה יותר, העיצובים של מעצבי העל נחשפים באותו הרגע בו הם עולים על המסלול והעבודה של הרשתות המסחריות הרבה יותר קלה, מה שהפך את "תרבות ההעתקות" לנפוצה יותר ויותר.

הנעליים המדוברות של בלה חדיד: מנגו (מימין) ושאנל

 

מפה לשם, כולם מעתיקים מכולם. בתי האופנה הגדולים ביותר חוטאים בעצמם בהעתקות מהקולגות, כמו גם ממעצבים צעירים ואף העתקה מרשתות מסחריות וכאמור, הרשתות המסחריות גם כן מעתיקות מכל הבא ליד – ממותגי העל ועד לרשתות מסחריות אחרות כמותן. כך קורה שניתן לראות באותו הקניון את אותה החולצה ב-2 חנויות שונות. מופרך? ממש לא, אפילו אפשר לומר שהגיוני. כשכולם ניזונים מאותם הטרנדים, מחפשים את הדבר הבא שימשוך את הלקוח לחנות, מנסים להבין מה גורם לקונה להיכנס לחנות אחת ולא אחרת, רק הגיוני שתוכלו למצוא ברנואר חולצה מאוד דומה לאחת שראיתן כבר בזארה. וסביר להניח שגם החולצה שראיתן בזארה, הועתקה ממותג אחר.

 

בנוסף, אי אפשר להתעלם מהחלק שיש לייצור בסין ובמזרח. הביקוש הגבוה לאופנה מהירה וחדשה על ידי הלקוחות, נוצר בעצם על ידי החברות המסחריות שמספקות את האופנה המהירה על מנת להישאר כל הזמן בעניינים – ובזול כמובן. בסין כבר מזמן הבינו את הפוטנציאל, ובאתרים כמו עלי באבא ועלי אקספרס אפשר למצוא חיקויים והעתקות של עיצובים מוכרים, שאפילו התוויות בהם זהות לאלו של המקור.

 

האם עולם האופנה מוטרד מהעתקות?

מצד אחד, העובדה כי עותקים זהים כמעט של מותגים גבוהים זמינים ברחוב עשוי לייתר את מותגי היוקרה. מותג זול המציג את אותו העיצוב כמו במותג על, הופך את האחרון לפחות נחשק. אם אישה שצורכת מותגי על תראה את אותם העיצובים ברשתות כמו H&M או טופ שופ, יתכן והעיצוב יהיה כבר פחות אטרקטיבי עבורה. ומצד שני, יש שיגידו כי העתקה בעולם האופנה היא חשובה כיוון שהיא מסייעת להגדיר מגמות. אנחנו רואים עיצוב פופולארי שמועתק ומקבל אינטרפרטציות שונות בחנויות שונות, וכך אנחנו מבינים כי מדובר בטרנד. השכפול של טרנד מסוים עד לעייפה הוא גם זה שבסופו של דבר הורג אותו. משמאסתן לראות בכל החנויות ועל כל בחורה שנייה ברחוב את הטרנד החם של העונה, תדעו שזו כנראה שעתו של הטרנד להיעלם. זה כנראה השלב בו עולם האופנה כבר המשיך הלאה, לעבוד על הדבר הבא שישגע אתכם. במובן מסוים, ההעתקה היא למעשה הדלק שמפעיל את מחזור האופנה.

 

מנגו (מימין) ובלנסיאגה

אומרים שאם מעתיקים אותך זה אומר שאתה טוב במה שאתה עושה. אין ספק שזה נכון, כולנו מבינים שאין טעם לחקות משהו לא מוצלח. אז האם העתקה היא מחמאה? כנראה שתלוי מי אתה. קוקו שאנל האגדית אמרה "חיקוי הוא הצורה הגבוהה ביותר של חנופה". והיא לא היחידה שהביעה דעה כזו. ב־2012, פטריציו ברטלי, העומד בראש בית פראדה, אמר כי "בפראדה לא רוצים להיות מהמותגים שאיש לא רוצה להעתיק". אז במקרים של מותגי על מוכרים ומבוססים כנראה שמדובר במחמאה, אבל במקרה של מעצבים צעירים, זה פחות מחמיא ויותר מתסכל.

 

עבור מעצבים צעירים, ההעתקות יכולות להיות עניין בעייתי מאוד. לא רק שלמעצבים צעירים חסרים המוניטין ובסיס לקוחות נאמן כמו למותגים הגדולים, אבל לפעמים הלקוחות אפילו לא מודעים לכך שהם קונים העתקות כי הם מעולם לא ראו את העבודה של המעצבים הצעירים, כיוון שהחשיפה שלהם היא קטנה יותר. העבודה של מעצב צעיר, שלא כמו זארה וחברותיה, בנויה ממחקר ואיסוף השראות וחומרים, חשיבה על קונספט, ניסיונות בבדים, בצבעים ובהדפסים ועוד. השקעה של זמן וכסף שלבסוף יוצרים מוצר איכותי וייחודי. היכולת של חברות מסחריות להעתיק בשנייה עבודה קשה של אדם פרטי היא מקוממת.

סטיב מאדן (מימין) וגוצ'י

 

 

להפתעתנו, מדינת ישראל מוטרדת מהנושא, ולכן בסוף יולי 2017 עבר "חוק המעצבים"  שיכנס לתוקף בעוד שנה. החוק הוא תיקון של הסדר מיושן ומטרתו היא להגן על עיצובים מקוריים מהעתקות. עד היום, עיצוב שלא נרשם לא היה זוכה להגנה ולבעליו לא היו זכויות עליו. החוק החדש יאפשר הגנה על עיצובים מקוריים מפני העתקות ללא רישום, וכך יקל על עסקים קטנים שאין באפשרותם הכלכלית לרשום כל עיצוב.

 

המרוויחים העיקריים

מתוך הבנה של מותגי העל כי ההעתקה היא בלתי נמנעת, נוצרו שיתופי פעולה של מותגי יוקרה עם מותגים מסחריים. שיתופי פעולה אלו מנגישים את העיצובים היוקרתיים ומביאים אותם לחנויות המסחריות, ויוצרים מצב בו כולנו יכולים להיות הבעלים של חולצה בעיצובה של המעצבת סטלה מקארת'ני, תחת המותג "אדידס" במחיר נוח יותר וכך כולם מרוויחים. אחד המותגים שאחראי על שיתופי פעולה ידועים ומוצלחים ביותר הוא H&M שיצר שיתופי פעולה מוצלחים עם השמות הגדולים ביותר כמו בלמיין, קנזו ואלכסנדר וונג.

גוצ'י (מימין) ומנגו

 

ויש גם הסבורים כי העתקה הופכת את האופנה להרבה יותר דמוקרטית – אתה לא צריך להיות עשיר כדי להיראות נהדר. בשוק היום קיים מענה לכל כיס. ניתן למצוא את אותו הטרנד מתורגם מעשרות אלפי דולרים ועד 30 שקלים, כשההבדלים יתבטאו באיכות הבדים, רמת התפירה, ארץ הייצור, מיתוג ועוד.

 

אין ספק שכצרכנים אנחנו מרוויחים. אנחנו מרוויחים נעלים של שאנל במחיר של נעלים ממנגו במקרה הטוב או במקרה הטוב יותר – במחיר של נעלים מעלי אקספרס. העניין הוא, שכשאנחנו קונים נעלים מעלי אקספרס אנחנו יודעים שאנחנו קונים העתק והמחיר בהתאם, אבל כשאנחנו קונים נעליים ממנגו, נדמה לנו שאנחנו קונים עיצוב מקורי ולכן משלמים קצת יותר. אז לרגע אל תטעו, ותזכרו שכמעט תמיד אנחנו קונים העתק.

אופנהזארהמנגונועה בוקרה