איך יכול להיות שעולם האופנה עדיין לא מצא פיתרון לרגליים שמנות?

כשאת חריגה בעולם האופנה, וב"חריגה" אני מתכוונת לא בתבנית שמישהו החליט עליה – את בבעיה.

ניקח למשל את מחלקת הנעליים. עד לפני כעשור, כולם התעקשו בארץ שאין ביקוש למידה 41, למרות שהשטח הוכיח מצוקה אדירה. כיום, אין חנות בלי מידה 41. אז למה עולם ההנעלה נתקע בעבר ולוקח לו עשורים כדי להתאים את עצמו לאנושות? יש נערות בכיתה ז' שנועלות היום מידה 42-43, לעיתים יותר, ויש כאלה עם כפות רגליים רחבות – מה שנקרא מידת רוחב. אז מדוע ב-2018 עוד לא מצאו פתרון נשי וסקסי לרגליים רחבות?

כמי שמידת כפות רגליה היא מידת רוחב (43, תודה ששאלתן) אני מוצאת את עצמי נלחמת לחפש נעליים. בחו"ל אני מוצאת יותר זוגות שעולים עליי, אבל הברוך הגדול הוא שאם זה לא מגפון סגור, הרגל שלי נראית כמו פיתה – מעוכה ונשפכת, חתוכה ועייפה. כל נעל בובה או נעל עם רצועות, ושלא נדבר בכלל על עקבים או נעל סקסית או מיוחדת, נראית כאילו הרגל שלי נוזלת מכל הכיוונים.

מדוע עולם ההנעלה לא מצליח לייצר נעלי בובה עם חיתוכי צד גבוהים יותר שיחזיקו את הרגל, או רחמנא ליצלן נעלי עקב עם רצועת קרסול שלא גורמת לחיתוך אכזרי ולרגל שלי להראות כמו נקניקיה שעצרו לה את הדם?

איך יכול להיות שאף אחד לא מוכר נעליים לשמנות? צילום: Shutterstock

 

אז מוקסינים הם לא אופציה וגם לא נעלי בובה/סירה/סנדלים/רצועות אלכסוניות וכמובן גם עקבים, כי ברור שבעלות כפות רגליים רחבות אף פעם לא רוצות עקבים. אז נכון שעל נעליים במידות 42+ או מידות רוחב במחירים נוחים ועממיים אין בכלל על מה לדבר, אבל גם בחו"ל משום מה טרם הצליחו לפענח איך ליצור נעליים במידת רוחב שיחמיאו לרגל רחבה.

בתור מי שנוסעת לפחות פעמיים בשנה לקנות נעליים בחו"ל, גם באירופה וגם בארה"ב אני מוצאת את עצמי מודדת מאות זוגות עד שאני מוצאת אחד שלא גורם לרגל שלי להיראות כמו דינוזאור שנדחס לכפכפי ילדה בת 3. ולפעמים, כן לפעמים, אני נשברת ורוכשת נעליים שלא מחמיאות, כי פשוט אין ברירה, אי אפשר ללכת יחפים.

בחברה שבה אנו חיים היום, מידת כפות הרגליים כבר לא קשורה לגובה או למשקל. יש רזות ונמוכות עם רגליים רחבות לצד גבוהות או שמנות עם אותה צרה. כן, הצרה הזו לא פוסחת על מי שמתחת לגובה או משקל מסויים. בחברה שבה אנחנו נשפטות על פי המראה החיצוני שלנו (הלא הוא הרושם הראשוני), לנעליים יש חשיבות מכרעת. הרי לא סתם מדובר באחת האובססיות הנשיות הידועות. מה גם שעם כל הכבוד ליופי, יש פה גם פן בריאותי אורתופדי מהותי. למצוא נעליים במידת רוחב, שאוספות ומחזיקות את הרגל – זו פשוט משימה בלתי אפשרית.

אז נכון, יקפצו ויגידו 'אבל יש'. ואני שואלת, איפה? איפה החנות הקסומה שמאפשרת לנשים כמוני, עם כף רגל גדולה ורחבה, למצוא נעליים בכל הסגנונות, שטוחות ועם עקבים, סגורות ועם רצועות, טרנדיות, צעירות, נשיות וכן גם סקסיות? איפה היא אותה חנות חלומות שתמנע ממני ומשכמותי להרגיש תסכול מוחץ בכל פעם שאנחנו מנסות לדחוס את הרגל לנעליים שיהלמו את רגלינו?

הכיצד מעצבי הנעליים טרם מצאו פתרון למצוקה, והאם הם בכלל חיפשו אחד?

מה כבר ביקשנו? נעליים שלא ייגרמו לרגליים להיראות חנוקות ומתפוצצות? צילום: Shutterstock

 

נדמה שבהתאם לעולם האופנה ב-3 העשורים האחרונים המעצבים מתעלמים מצרכי הלקוחות ופשוט יוצרים תבניות ומצפים מאיתנו להתאים את עצמנו אליה. לא, אני לא רוצה נעלי דראג, אני רוצה נעליים יפות שיגרמו לרגל שלי להיראות טוב ויגרמו לי להרגיש טוב ויאפשרו לי להתהלך בהם בכיף לאורך כל היום.

אני חושבת שמי שהוכיחה את המצוקה האופנתית הזו בצורה הבולטת ביותר הייתה קים קרדשיאן, במהלך ההיריון עם בנה, כשלבשה שמלת לייטקס צמודה וזוג סנדלי סטילטו עם רצועת קרסול. המראה הכה לא מחמיא, מראה הרגל המתפוצצת, חצי באוויר והשאר חנוטה ברצועות שקטנות מדי ועוצרות את הדם, גרם לי להמשיך לפנטז שיום יבוא ומישהו יבין שאנחנו הלקוחות, אצלנו הכסף, אנחנו הפרנסה.

אין לי ספק שביום בו יקום מותג שיאפשר לבעלות רגליים רחבות לנעול נעליים בכל הסגנונות, שיחמיאו לכפות הרגליים והקרסוליים שלהן, הוא יהפוך את בעליו למולטי מליונרים. כי זו לא בעיה רק של היריוניות שהתנפחו להן הרגליים, או רק של שמנות, או רק של גבוהות. זו בעיה של נשים, בכל רחבי העולם, שזוכות להתעלמות גורפת, ובמקום למחות – פשוט שותקות, והולכות עם סניקרס.

גאלה רחמילביץ' היא סטייליסטית ופעילה למען דימוי גוף חיובי וקידום מידות גדולות. היכנסו לאתר שלה: GalaStyle

דימוי גוףנעלייםפלאס סייז