וידויים של שופהוליק ישראלית: "אני יודעת שאני מכורה"

השעה כמעט חצות ואני מתכרבלת במיטה עם החבר הכי טוב שלי, הלפטופ. במקום ללכת לישון, יש לי דחף לא מוסבר למלא את עגלת הקניות באתר האינטרנט האהוב עליי (כלומר אחד מהחמישה האהובים עליי, טוב מהעשרה, אבל מי סופרת). אני יודעת שאני ממש לא צריכה שום דבר מהדברים שהוספתי לשם אבל מאידך אני לא יכולה (או לא רוצה) להילחם בדחף הזה, ואני בוודאי לא אלך לישון עד שלא אקליד את פרטי האשראי (שבאופן לא מפתיע אני זוכרת לגמרי בעל-פה), ואשלים את הרכישה. רק אז, ברגע הזה של הלחיצה על  – "ביצוע הזמנה", אני בבת אחת נרגעת.

צילום: shutterstock

אני אוהבת בגדים, וכשאני רואה בגד שאני אוהבת, אני לא יכולה לסבול את התחושה שהוא לא יהיה אצלי בארון, ויפה דקה אחת קודם. מתי אלבש אותו (אם בכלל) זה כבר עניין אחר. זו לא חדוות רכישה, אלא רכושנות גרידא. היא ממש מפצפצת בי הרכושנות הזו, אני צריכה לרכוש את זה, בלי לדעת איזה צורך אני מבקשת למלא, מעבר לצורך הברור – שזה יהיה שלי. אני יודעת שאני מכורה, אני יודעת שאין לזה סוף, הרי בסוף אני תמיד חוזרת לג'ינס שאני הכי אוהבת, וכשאני מתלבשת בבוקר אין לי זמן לחשוב על בגדים שעוד לא לבשתי, ועל שילובים שעוד לא ניסיתי. בבוקר אני הרי בוחרת את הבגדים עדיין מתוך שינה (אני גם בהחלט לא מסוגלת לתכנן את הלבוש ערב קודם. זה הרי כלל ידוע שצריך להתלבש לפי החשק, שלא לדבר על זה שאולי בבוקר עור הפנים שלי לא יחמיא לחולצה האדומה שבחרתי ערב קודם, כשדמיינתי לרגע שאני סקסית).

אני יודעת שהארון שלי עולה על גדותיו (כלומר, כל השלושה), ושבעיקרון אני יכולה למשך שנה (או מאה שנה) ללבוש בכל יום בגד אחר בלי לעשות כביסות (מה שאני כמובן לא עושה כשאני בוחרת בכל פעם לצאת עם אותו הג'ינס). לפעמים אני אפילו נלחצת כי באופן הזה ברור שאשאר לבד לנצח, אין לי שום מקום לגבר, איך אפנה לו אפילו מדף אחד? מצד שני, אם הוא לא גבר שמסתפק בג'ינס וחולצה, במילא הוא לא יכול להיות הגבר שלי.

צילום: shutterstock

ברור לי שיש לי כבר הכל מהכל, ושאני ממש לא צריכה עוד סוודר ורוד אחד, או שחור. ועדיין זה חזק ממני. הרי לא כל סוודר ורוד דומה למשנהו, וקשה לי לבחור משל כולם היו בניי. מצחיק איך חרף התחושה שהארון מלא לגמרי, תמיד יהיה מקום לעוד איזה ילד אחד חדש. אז מה אם יש לי כבר בגד גוף עם פסים כחולים?! זה בגד גוף סטרפלס, וכזה עוד אין לי עם פסים כחולים! למזלי ההתמכרות נעצרת בבגדים ולא ממשיכה לתיקים או לנעליים, שם אני מחזיקה במספר שפוי של פריטים. אולי זה מתקזז, אני מנחמת את עצמי. אחת לכמה זמן אני מסתכלת על כל השלל הזה שאספתי משך השנים וחושבת שאין שום הצדקה ששום בת אדם תחזיק בכזה אוסף מרשים, אבל כמו שאמרה הכוהנת הגדולה קארי בראדשו  – "אני אוהבת לשים את הכסף שלי במקום שאני יכולה לראות אותו – בארון הבגדים".

המלכה האם קארי בראדשו. צילום מסך

העובדה שכבר אחרי חצות, ומצאתי את עצמי בשופינג, אחרי שכבר חשבתי שסגרתי את היום הזה, גורמת לי בכל זאת לתהות –  למה זה לא מספיק לי? האם אני סובלת מבור של ריקנות שאני מנסה למלא על ידי כך שאני מאביסה את הארון? זה הרי ידוע ששופינג טוב יותר מכל פסיכולוג. יש לזה אפקט זיכוך מיידי, כמו גלולה למצב רוח טוב. ואולי בעצם אני פונה לשופינג, ממש כמו לפסיכולוג, כשהנפש מחפשת מענה, לתת לה איזה פיצוי על משהו שהרגשתי שחסר לי, על יום קשה שהיה לי, לנסות ליצור הרגשה טובה שתעמעם את הבדידות, להפיג שעמום או לשייף את ההערכה העצמית (בינינו, יותר נוח לתרגל אהבה עצמית בבגדים חדשים).  

אבל בסופו של יום זה רק לשים פלסטר על הכאב במקום לטפל בדבר האמיתי. כשהריגוש ידעך ויחלוף – גם הכאב יתעורר ויתעצם, וחוזר חלילה. אומרים שבמידה מסוימת התמכרות לקניות היא הפרעה נפשית ככל התמכרות, ואולי זו לא הפרעה נפשית – איזה צורך בלתי נשלט לבזבז – כמו שזה ניסיון לכסות (בבגדים יפים) את כל מה שמפריע לנו בחיים. האמת היא שאני רוצה להאמין שזה רק רצון לגיטימי להתחדש בתוך כל השגרה הרגילה הזו, להתפנק ולפרגן לעצמי (במיוחד כשאין מישהו בסביבה שיעשה את זה בשבילי), כי מגיע לי. ותמיד מגיע לי יותר.  

 

אופנהבגדיםקניותרשתות אופנהשופינג