הדרך האפקטיבית לשנות את המידות ברשתות האופנה

וואו, ימים מלאי זעם עוברים על הרשתות החברתיות ועליי. כן, עליי. אישה במידה 48 שמוצאת את עצמה באמצע מלחמה חסרת שפיות מול אנשים שידם קלה על המקלדת. ועל מה אני מדברת?

עוד באון לייף: 

הכל החל בסטטוס בדף הפייסבוק של "מלכוד 42: אין לי מה ללבוש", שבו נכתב על הפגישה של הנשים מאחורי העמוד עם אתי רוטר, מנכ"לית קסטרו. משם, תוך דקות קצרות, הפכה החווייה האישית של שתי הבנות למרחץ דמים טוקבקיסטי מטורף כנגד רוטר. אל תבינו לא נכון, גם אני התעצבנתי מהציטוטים של רוטר, כמו למשל ש"זה לא יפה על מידה 44", אבל בין להתעצבן לבין להקיז את דמה – יש מרחק עצום.

מאז ועד היום, כל סטטוס שעולה נדמה שמישהו רעב לדם. גם כנגד מותג האופנה סו סימפל התחיל טרור פייסבוקי. כיצד הם העיזו לכתוב מסר מחזק לפלאס סייז כשהם מייצרים רק עד מידה 48 – טענו נשים בתגובות. הרי פלאס סייז זה גם יותר ממידה 48.

אז בואו נתחיל מהתחלה: לי יש עסק ואני לא חייבת כלום או דין וחשבון לגבי ההחלטות שלי בעסק לאף אחד חוץ מלעצמי. בעסק שלי אני יכולה להחליט שאני פונה לפלח שוק X  או Y  ואני ממש לא חייבת להתנצל או להסביר למה בחרתי לפנות לפלח השוק הזה. כך גם כל בעל עסק כזה או אחר. כל עסק מתנהל משיקוליו שלו, וברגע שמישהו שם את כספו בעסק שלו- יש לו זכות לבחור למי הוא פונה או לא פונה.

עכשיו תקומו ותצעקו הכיצד אני, במידה 48, מגינה על חברות אופנה שעושות בגדים רק לרזות? אני לא. אני לא מגינה על אף אחד, כי אף אחד לא זקוק להגנה שלי. אני רק טוענת שאולי איבדנו קצת כיוון. אולי פרץ התסכול הזה, שהוא כל כך קרוב לליבי, יצר מצב שבו כולם יוצאים מפסידים. הרי אין מי שרוצה יותר ממני לגרום לשינוי בעולם האופנה הישראלי. אני חולמת כבר שנים לעשות שופינג בקניון ממוזג כשבכל חנות יש גם את המידה שלי. חולמת שאת מסעות השופינג שלי אערוך במקום בברלין/ לונדון /ניו יורק –  פה בארץ.

אבל במקום להקליד דברי נאצה מול איש/אישה כאלה ואחרים (ואלוהים יודע שיש לי בטן מלאה על הרבה מובילים בתעשיית האופנה), החלטתי לפרגן דווקא למי שכן מייצר עבור מידתי השופעת. החלטתי לעזור להצמיח פה תעשייה שמעניקה מענה אופנתי לכולן, לא רק לרזות ולא רק לשמנות. אני תומכת בעסקים הקטנים שכן מייצרים טווח מידות גדול יותר ובוחרת לא להיכנס במי שיש לו עד מידה מסויימת, ואתן לכן דוגמאות מחיי; מעצבת האופנה טלי שרף חזן שמוכרת כמותג 'טליה' מייצרת עד מידה 48, והמעצבת ענבל מימרן למותגHONEY B  שגם היא ייצרה עד מידה 48. יכולתי לבחור לעשות בהן לינץ' שהן החליטו לעצור במידה 48 ולא הגדילו עד מידה 70, בדיוק כמו הטרנד האחרון שנכנסים בסו סימפל. בחרתי שלא. לא כי אני נחמדה אלא כי אני יודעת שלינצ'ים אישיים לא מובילים לשום מקום.

טליה

מה כן עשיתי? הוכחתי להן שיש ביקוש! יזמתי אירוע אופנה בדצמבר הקודם, הפגשתי אותן עם הלקוחות שלי ועם פלח השוק הזה והן גילו שאכן יש ביקוש גם למידות גדולות יותר, מה שהביא אותן למסקנה שמבחינה כלכלית הן כן רוצות להעלות ולהגדיל את טווח המידות, ואף החליטו שהן מעלות מידה או שתיים ואכן היום טליה מייצרת עד 50

ו-HONEY B  עד 52 ולאירוע ביוני הגיעו השתיים עם קולקציה בטווח מידות גדול יותר. מקרה נוסף קרה עם דנה מליק מ-NUMA. עד לדצמבר היא ייצרה במידות 36-48 ולאחר שנחשפה באירוע האופנה לפלח שוק הגדול, החליטה לשנות ויצרה קולקציה במידות 42-52, ונעמי יונה שגילתה את המחסור האדיר מניסיונה האישי והעיזה לפתוח דווקא בשנים לא פשוטות מבחינת עולם האופנה הישראלי אתNOEMI PLUS  הבוטיק שלה לפלאס סייז. כמוהן יש לי עוד דוגמאות רבות.

HONEY B  

אז מה אני בעצם רוצה להגיד? שלפעמים צריך להתאפק, להיות חכמים ולא לרוץ להשתמש ברשתות החברתיות ככלי ניגוח נגד מי שלא עושה את מה שאני רוצה. לא אומרת חלילה שצריך לסתום ולא להגיב, אבל אפשר להגיב בצורה ראויה. בעיניי נכון יותר לחבר בין אנשים, להראות להם משהו שאולי לא נחשפו אליו, להביא נתונים ולעזור להם לצמוח ולהתפתח כדי שהמענה יגדל.

נכון, הדרך לעולם אופנה מושלם עוד ארוכה, אבל אני יודעת שנגיע לנחלה. עם כל אירוע אופנה מוצלח אני מעניקה לכל מעצבת את היכולת להגדיל עוד קצת את טווח המידות. איך? בכך שאני מגלה לקהל את קיומן, בכך שהקהל קונה יותר ומאפשר לעסקים הקטנים האלה להיות עם תזרים מזומנים שמאפשר להן לייצר עוד מידות ועוד דגמים. אין מה לעשות, הכל מתחיל ונגמר בכסף. לעסקים קטנים אין את היכולת או האמצעים גם לייצר בארץ או לייבא, לצורך הדוגמא, וגם להשקיע מיליוני שקלים בחודש על פרסום, לכן חשוב שבמקום לעסוק בכזו אינטנסיביות במי שאין לו אופנה עבורנו, נעסוק דווקא במי שכן. ההוכחה היא שבפחות משנה, לצד שני אירועי אופנה וליווי צמוד ושיח פתוח עם המעצבים והיבואנים, הצלחנו לייצר עוד היצע של מידות בעולם האופנה. וזו רבותיי, רק ההתחלה.

בעיניי, וזו דעתי האישית, כך מייצרים שינוי, בשיח פתוח. נכון, כרגע מדובר בעסקים קטנים אבל מה נראה לכם- כשקסטרו, רנואר ושות' יראו פה תעשייה משגשגת של אופנה במידות 42+ הם לא ירצו להיות חלק מזה? בוודאי שכן!

NUMA

הבעיה שקסטרו ושות' לא מייצרים מידות 42+ אמיתיות זה בגלל חוסר ההיכרות שלהם עם פלח השוק. הרי תכלס, מה אכפת להם לייצר גם במידות גדולות יותר אם זה כן כלכלי ורווחי? הרי הם פה בשביל למכור ולהתפרנס. הבעיה היחידה שהם לא מכירים מספיק את פלח השוק הזה, את הצורך, את הדרישה, את הפוטנציאל, ויש דרך להכיר להם את זה ולא, הכוונה היא לא לעשות עוד לינץ' תקשורתי כזה או אחר. וגם אם נאמרים דברים כאלה ואחרים יש להתייחס להכל בצורה חכמה שתעזור לנו להגיע אל היעד והמטרה. אין מה לעשות, בשביל להוביל שינוי צריך הרבה סבלנות וסובלנות.

אני יודעת שרבות כועסות עליי שלא קפצתי על הטרף ושיסיתי את לשוני באתי רוטר, אבל אני לא חושבת שזה היה מועיל או מקדם אותנו לשינוי המיוחל. וכן, השינוי יקרה פה גם אם יש אנשים בתעשיית האופנה שחושבים כרגע שזה לא נכון. אנחנו נמשיך לפעול ולהוכיח עד שיבינו מה הם מפסידים. אבל לא באלימות, ומה שמתחולל ברשת בשבועיים האחרונים זו אלימות לשמה. היא התחילה בקסטרו ואנחנו רואים עכשיו שמחפשים את הדם של הבא בתור. אז לא. די! תעצרו. קחו נשימה עמוקה רגע ותירגעו.

המטרה הסופית היא יותר חשובה! המטרה הסופית היא שתהיה פה תעשיית אופנה רחבה ומגוונת שמעניקה מענה לכל אדם באשר הוא, מידתו וגילו. לינצ'ים של תגובות לא מובילים אותנו לשם, הם רק מרחיקים אותנו מהמטרה. זו לא הדרך. זה לא מכבד או מכובד. בואו נפקח לכולם את העיניים בצורה ראויה וטובה יותר. למצוא את האישה הבאה להתנפל עליה – זה לא הפתרון.

NOEMI PLUS

רוצים להוביל מחאה? תקראו בעוצמה (ובצורה ראויה ומכובדת) לקניינים של החברות העולמיות שמוכרות פלאס סייז ברחבי העולם ולא בארץ, לעשות קניינות ראוייה ולייבא את כל הקולקציות לפה. תקראו לקניינים שלH&M  ושל פוראבר 21 לייבא לכל סניף שלהם פה את כל הקולקציה של הפלאס סייז. להם כבר יש את הכל מוכן! הם לא צריכים לייצר, רק להביא. וכשהם יביאו את הקולקציות אין לי ספק שהקופות שלהם תתמלאנה יותר ואז כל שאר רשתות האופנה פה יבינו שיש פה קהל. יש פה פלח שוק חזק שמחפש ואוהב אופנה. יש פה פלח שוק מוזנח וכועס שרק רוצה מענה, ואז נצליח לייצר פה תעשייה ראויה ששני הצדדים יוצאים ממנה מורווחים.

ועד שזה יקרה אני מאחלת לכולנו, במיוחד בימים לוהטים אלו, לזכור ש"מה ששנוא עלייך אל תעשה לחברייך" ושלפני הכל, כולנו בני אדם, גם אם אנחנו לא מכירים מישהו באופן אישי, ראוי שנגיב בצורה עניינית שמכבדת אותנו ואת הצד השני, ולא בהתלהמות מלאת רוע. וגם אם מישהו כשל בלשונו, יש דרך להגיב. אל לנו לשכוח שכולנו עושים טעויות אבל גם כשאנחנו טועים אנחנו לא רוצים שיערפו לנו את הראש.