השמנופוביה בניו יורק גועשת

ההתרגשות לקראת נסיעתי לסיקור שבוע האופנה בניו יורק הייתה בשיאה. שנים שלא התרגשתי כך, ולא, לא בגלל שבוע האופנה אלא בגלל הזכרונות הטובים שלי מחוויית השופינג בניו יורק. כאישה במידה 48 במשך שנים נסעתי כל 6 חודשים להעמיס מזוודות בבגדים ונעליים במידות שלי, מידות שלא כיכבו בארץ כלל. לצערי התבדיתי. נדמה שתעשיית האופנה בניו יורק חווה גל שמנופובי מחודש.

עוד באון לייף:

כמי שעובדת 364 ימים בשנה כולל שבתות וחגים, כל טיסה היא סיבה למסיבה. הניתוק מהטלפון והמיילים מאפשר לי לקחת נשימה ולנקות את הראש, וכשאני נוסעת לסקר שבועות אופנה- מה טוב. בשנים האחרונות, בביקוריי בשבועות אופנה נחשפתי למעצבי על שהעלו על מסלול התצוגה נשים שמנות, רובם אמנם כגימיק תקשורתי, אבל זה בהחלט סימן על התקדמות כלשהי.

הפעם, נחתתי בניו יורק מלאת ציפיות הן לשופינג והן לבשורות משמחות בשבוע האופנה, אבל מהר מאוד הזכירו לי שציפיות הן לכריות. בשבוע האופנה אין מה לדבר על פלאס סייז בכלל.

התאכסנתי במלון בטיים סקוור, אחד הצמתים המרכזיים והתוססים של ניו יורק, צומת עמוס וגדוש בחנויות ומותגי אופנה. נחתתי היישר ל-FOREVER 21  שהיה זכור לי לטובה עם מחלקת פלאס סייז חמודה. מצאתי שם בעבר מעט פריטים, פה טייצ, שם חולצה, אף פעם לא העמסתי אבל מצאתי. השילוט הראה שהמחלקה נמצאת בקומה השנייה, אך לאחר 10 דקות של סיבובים וחיפוש אחר המטמון הפנו אותי לקומה התחתונה ביותר. מוזר.

ירדתי לקומה התחתונה ומצאתי סקשן קטן ומצומצם של FOREVER21+. בניגוד לבגדים החמודים שהעביסו 3 הקומות של החנות, לא מצאתי במחלקונת דבר שריגש אותי או שהיה דומה למשהו אופנתי. הקולבים היו עמוסים בבדים זולים וכעורים. יצאתי מאוכזבת ובידיים ריקות.

h&m דיללה את סניפיה מקולקציית הפלאס והעבירה אותם לאתר האינטרנט בלבד

לא עברה שעה ונתקלתי בכתבה של מריה פישר שמספרת על המהלך של רשת h&m  שדיללה למוות את סניפיה מקולקציית הפלאס והעבירה אותם לאתר האינטרנט בלבד, בטענה שאין להם דרישה ולא קונים אותם.

ולמה אני מתייחסת דווקא ל-2 הרשתות הספציפיות האלה? כי מדובר במיינסטרים. רבות נכתב ודובר בארץ על המחסור ברשת לואו קוסט עממית שתביא בשורה אופנתית במחירים נמוכים. בעוד שבשנים עברו היה ניתן להעמיס כמעט בכל סניף של ניו יורק קולקציות כאלה, נדמה שהפכו גם שם לשמנופובים.

ואולי זה באמת לא ריווחי ומכירתי? האמת? מאמינה להם. שלא תבינו לא נכון, פלאס סייז זה ריווחי. מאוד. נשבעת לכם. המעצבות שמוכרות בשבוע האופנה לפלאס סייז בארץ עושות את הקופות הכי גדולות בין כל אירועי האופנה בארץ, ולא, לא בגלל שהן תוקעות מחירים. לרוב המחירים שלהן זולים בחצי עד 2/3 ממחירים של מעצבות לרזות. פשוט הן מייצרות אופנה (!!!) בטווח מידות גדול ולכן נשים מעמיסות.

אז איך זה לא קורה בפוראבר 21 ואייץ אנד אם? התשובה היא ברורה: כי הם עושים בגדים לשמנות.

אני שמנה. אני שמנה מגיל 0. מעולם לא רציתי להתלבש כשמנה, אף פעם גם לא הבנתי את הביטוי הזה. למה שארצה להתלבש כשמנה? אני רוצה להתלבש אופנתי! אני רוצה טרנדים וגזרות קוליות, כאלה שמככבות במגזינים ובדיוק כמו שכולן לובשות. אני לא רוצה משהו שונה, אחר, מוזר ובדר"כ גם מכוער. אני רוצה אופנה! את זה כנראה לא הבינו "המעצבים" הרזים של בתי האופנה ולכן גם כשכבר קם מישהו ומייצר פלאס סייז, הוא מייצר בגדים לשמנות ולא אופנה בטווח מידות גדול יותר.

אין סיבה אחרת. בביקור שלי בניו יורק, וושינגטון ופנסילבניה כל אישה שנייה הייתה שמנה. זה לא שהעולם רזה, הוא רק הולך ומשמין. אז מדוע עדיין רואים בנו כאנשי סוג ב' שמוכנים לשלם הון עבור זבל חסר צורה? מדוע לא הפנימו שגם אנחנו אנשים וגם אנחנו רוצים ליהנות מאופנה טרנדית ומגניבה ולא משקים? ומדוע חשבו מונופולים אופנתיים כמו אייץ אנד אם שהם יכולים לשבור אותנו ולגרום ללנו לקנות אשכרה זבל במקום בגדים?

במשך שנים נכנסתי לחנויות אייץ אנד אם בניו יורק והייתי יוצאת רק עם אקססוריז. מעולם לא מצאתי במחלקת הפלאס סייז שלהם בגד אחד שראוי את כספי. הפעם הראשונה שרכשתי בגד, ליתר דיוק שמלה של המותג, הייתה לפני חצי שנה כשטסתי לשבוע האופנה בפריז. ראיתי בחלון הראווה שמלה שקרצה לי. היא לא הייתה בקטגוריית הפלאס סייז המחרידה, היא הייתה במחלקת הרזות, אבל היא עלתה עליי וישבה עליי מהמם. קניתי 3 אותו דבר, כי היה לי ברור שהיא תהיה שמלת החרישה שלי הקיץ, ואכן כך היה. אז אולי במקום לייצר "בגדים לשמנות" שאף אחת לא רוצה תייצרו כמו פריימארק ו- M&S  פשוט את אותה אופנה, את אותם טרנדים ואת אותם דגמים בטווח מידות גדול יותר? מבטיחות שביום שתכבדו אותנו, תביאו לנו אופנה ולא תסתירו אותנו בקומה התחתונה, אנחנו נפרגן לכם בכיף את הכסף שלנו.

לעצות, סטיילינג, דעות ועוד בנושאי אופנה ומידות גדולות היכנסו לאתר של גאלה רחמילביץ' – Galastyle