אפנת פלאס-סייז בישראל? לא תודה

"מבצע חד פעמי לכבוד החג!", קפצה לי מודעה ממומנת בפיד. "סטנד של פריטים ב-100 ? בלבד". המודעה הייתה שייכת לחנות בוטיק די מפורסמת, שאני תמיד מוותרת על הקנייה בה בגלל מחירים מוגזמים. אולי הפעם אקנה לעצמי משהו? עצרתי לרגע לקרוא את האותיות הקטנות: "בקנייה מעל 1000 ? לא כולל מבצעים".

אני שונאת שופינג. מעדיפה גיחות ממוקדות לחנות מסוימת, אחת שאני סומכת עליה ומכירה אותה, ללא מוכרות מציקות, משתדלת בלי למדוד, כי שונאת תאי מדידה צפופים ואת העובדה שלפעמים את צריכה לדדות למראה בחוץ ולהתכווץ תחת מבטיהן של המוכרות שמחפשות מחמאה בכל מחיר. גם המכירות הביתיות הפכו בלתי נסבלות בעיני, אפילו שמחלקים שם אגוזי קשיו ולמברוסקו זול, אבל זה לא יפטור אותך מלחייך באי נוחות למארחת שתראה לך את הקולבים עם פלאס סייז אי שם בפינה.

אני שונאת גם את הביטוי "פלאס סייז" כי הוא מאגד בתוכו יותר מדי דברים. פעם אנשים היו שמנים ורזים. היום, במסגרת "העצמת דימוי גוף", נעשתה מכבסת מילים לספקטרום השמנה. אבל מילא, עם הספקטרום באה ההכרה – עדיין דוחפים אותך לפינה מוצנעת, שם עומדים, כמו בעונש, קולבי פלאס סייז. ואם זו חנות פלאס סייז או יריד, שם יגבה ממך על שמלה או אאוטפיט אחר מיני-משכנתא. רוב הסיכויים שתצאי משם לבושה כמו דודה או כמו ליצן. אין באמצע.

שנתיים לא קניתי בגדים. לא כי האמנתי שארזה, פשוט לא מצאתי שום דבר שמתאים ואם מצאתי, לא היו לי הסכומים שנדרשים כדי להוציא אותם על שמלה אחת. אני כבר לא מדברת על ג'ינס שמראש מניחים שאם התחת שלך בוטילישס, אז גם אין לך מותן. נהגתי להסתובב עם שמלה אחת או שתיים, מחליפה ביניהן, מפילה את הכל על חוסר הרצון שלי להתעסק בבגדים.

לפני כמה חודשים הרגשתי שאם אלבש שוב את אותה שמלה, אני אצרח. הייתי חייבת למצוא פתרון אחר, שלא יכביד על הכיס. כן, קניות בחו"ל. אני מחבבת מעצבים ומעצבות ישראלים. אני מוכנה לקבל שברוב הרשתות אין את המידות שלי, אף על פי שההסבר לא נשמע לי הגיוני. אני לא מוכנה לקבל שהבגדים שאני רוצה לקנות יעלו הון וייראו עלי כמו שק, לרוב שחור, או עם פייטים מפגרים, כי ככה המעצבת ראה אותנו, המלאות, השמנות, הפלאס סייז, לא משנה איך שתקראו לזה. אני לא מוכנה להיכנס לחנות שמציגה לי סטנד בודד עם חמישים גוונים של שחור, לפעמים נייבי או אפור כיעור. אני לא מוכנה ללכת לבושה בווילון. כי משום מה, אחרי מידה 42 האמונה היא שנלך כולנו רק בבדים סינתטיים לא נושמים.

אני לא מוכנה לתרמית הקבועה הזאת, שבעלות חנויות הפלאס סייז שכל כך מתגאות בהעצמה הנשית שהן מקדמות, יוצרות בעצמן. אני לא מאמינה שבגדים במידות גדולות עולות פי 3 או 4 מבגדים במידות רגילות (אגב, כמה אחוזים מנשים לובשות היום את המידות "הרגילות" האלה?). למה אף אחת מהמעצבות המעצימות לא מנסה לשנות את התמונה וליצר דגמים נוחים יותר, כאלה שאני לא אצטרך להזיע בהם גם בחורף, שיגרדו לי בכל מקום בגוף, יצברו חשמל סטטי ויפריעו לי בכל דרך אפשרית לעבור את היום בשלום?

אני מזמינה את הבגדים שלי מחו"ל. משלמת בממוצע 60 ? על שמלות שיושבות עלי בול, מחמיאות ומיוצרות מבדים שאפשר להסתובב איתם מעל שעה בחוץ. השמלות האלה לא קצרות מדי, לא ארוכות מדי, הן נעימות, אין עליהן אפליקציות מטופשות שמבטאות את טעמה האישי של המעצבת וגורמות לנו להסתובב כמו עדר עם טלאי בולט. הגם שילמתי לך סכום של 4 ספרות וגם הפכת אותי לפרסומת מהלכת שלך?

אני לא מתכוונת לקנות בגדים בישראל. לא בא לי לתמוך ביצרנים ישראלים, כי הם לא תומכים בי. לרוב הם גם לא מיצרים את הבגדים בישראל, המעצבים שלנו, אלא באותן סדנאות יזע במזרח. למה לי להביע תמיכה, אם אני מרגישה שרק עושקים אותי בחזרה?