מעצבים לומדים לעצב למידות גדולות – על בובות במידה 44

משיטוט בחנויות בעיר האופנה המקומית, תל אביב, נדמה כי קיומן של נשים במידה 40 ומעלה – שואף לאפס. מי אמר אגן הים התיכון או חלילה חזה גדול? מעצבים ישראלים מעצבים לרוב במידות 36-40 ויוצרים שוק מוגבל שלא מתחשב במציאות אלא במסלולי התצוגות (וביננו, לאף אחד מהם אין תקציב לתצוגת אופנה).

לכל אלה שמתכוונים לצעוק עכשיו "אבל יש גם במידה 42!" שתו תה ותירגעו. נראה אתכם מוצאים מגוון רחב של חנויות מעצבים שיש להם במלאי (לא בתיאוריה- במלאי) מידה 42, מידה 44 או חלילה מידה 46.

בשעה שבוטיקים רבים נסגרים (רוס אובטה, קפה ביזאר ועוד), נדמה שדווקא במקום אחר בעולם עלו על הבעיה. לא, לא מדובר רק ביוקר המחייה, לא מדובר רק בניהול לא נכון. מדובר בפנטזיה שמהללת נעורים, מושלמות ואת המידה 0.

דוגמניות במידות גדולות – מתחילים לעצב דגמים על בובות בגודל שלהן

צילום מסך: http://voulueboutique.wordpress.com

שינוי תפיסה: לומדים לעצב על בובות גדולות

בבריטניה השכילו להבין שהבעיה טמונה בלימוד לא נכון, וממשלת בריטניה קידמה בשנת 2011 הצעה שתלמידי עיצוב אופנה ילמדו לעבוד ולעצב במידה  18 (46) ולא במידה 0, כדי להתאים את עיצוביהם לקהל הלקוחות הפוטנציאליות, שממוצע מידותיהן בבריטניה עומד על מידות 16-18 (במידותינו מדובר 44-46).

הרעיון המבורך הגיע משלישייה אופנתית שכללה את ארין אוקונור (דוגמנית), קרין פרנקלין (מומחית אופנה בריטית) ודברה בורן שהריצו קמפיין במשך שנתיים כנגד חזון המושלמות והמידה האפסית בעולם האופנה.

המוסד הראשון ששינה את מנהגו והחל ללמד את תלמידיו לתפור על בובה במידה 46 הוא הקולג' לאומנות 'אדינבורג' (Edinburgh College of Art) שהצהיר כי ברצונם ללמד את תלמידיהם להכיר בכך שאופנה נלבשת לא רק על המסלול, אלא גם מעבר לכך.

מל בורדינשואו העומד בראש הקורס המדובר, הסביר כי "חיבור התלמידים עם אנשים אמיתיים יוצר דיון בין המעצבים לעתיד לבין הלקוחות העתיידים שילבשו את הבגדים שלהם. הצירוף של מישהי (במידה 44, ג.ר.) עוזר להם להבין את הנושאים הבעייתיים, הרגישויות, את מבני הגוף ומה הם אוהבים או לא אוהבים. הסטודנט מבין ולומד שאופנה זה הרבה מעבר למסלול התצוגה".

צילום מסך: http://voulueboutique.wordpress.com

בישראל: ההבדל בין הרצוי למצוי

אז אולי זה שעולם האופנה שלנו לוקה בחוסר ההבנה שממוצע המידות בארץ אינו 36-38 אלא 42-44 היא ראשיתה של הבעיה שמקשה כל כך על מעצבים ישראלים להתפרנס?

אולי הדרך שבא מלמדים את הסטודנטים לעיצוב אופנה בארץ לחלום ולעצב לדוגמניות כדי שאולי מישהו מחו"ל יראה את עבודותיהם ויקח אותם אל העולם הגדול, אולי כל זה מטעה אותם ולא מלמד אותם באמת איפה הם חיים ומי היא הלקוחה ההמוצעת שתפרנס אותם?

בסופו של יום, לאישה הבוגרת יותר, בגילאי 30+, יש הרבה יותר כסף לקנות בגדים ולהשקיע במראה שלה מאשר לנערה בת 16, ומה לעשות שלמרבית הנשים בארץ יש מבני גוף ומידות שדורשות ידע ולא גזירת שבלונה שעונה לצרכי כולן.

האם כספן של בנות האגן הרחב או נשות ה-44 אינו ראוי מספיק? ומדוע התפיסה המעוותת של דוגמנית במידה 0 היא השולטת גם בעולם האופנה הישראלי? הרי נציגות ישראל בעולם האופנה העולמי מוכיחה שנשים בריאות הן הסופר-מודלס המוצלחות ביותר. על מה אני מדברת? על בר רפאלי, על אסתי גינזבורג, על נועה תישבי ואל נא נשכח את המוזה של ז'אן פול גוטייה – סטלה עמר.

אז למה לא מלמדים בארץ לעצב ולתפור לנשים אמיתיות – אלה שגם רוכשות וגם לובשות את הבגדים בלי עזרת הפוטושופ? שהרי כולנו יודעים שגם הדוגמניות האמיתיות שלנו עוברות ריטוש, ולא עדין במיוחד, כדי שהבגדים יצטלמו עליהן טוב. 

מנפלאות הפוטושופ – צילום מסך: http://www.dietweightloss.co.uk

זה הזמן לשדרג את לימודי העיצוב ולהפוך אותם ליעילים בהתאם לשוק האופנה המקומי. חייבים להכניס לתוכניות לימודי עיצוב האופנה בובות במידות 44, להפגיש את התלמידים עם נשים במידות השולטות בשוק, וליצור דיאלוג שיעזור לסטודנטים להכיר את גוף האישה ולא רק גוף הדוגמנית, ילמד אותם מה הרגישויות אצל נשים, מה נשים מחפשות וצריכות ואיך ליצור אופנה אמיתית שתצליח לפרנס אותם.

אימוץ הרעיון הבריטי, הכנסת בובות במידה 44 ולימוד עיצוב לפי טווח המידות השולט במדינה, יבטיח את הכשרתם בצורה הטובה ביותר בשוק האופנה הישראלי. הרעיון המהפכני של בריטניה יכול לעזור למעצבים הישראלים לא רק בארץ זבת חלב ודבש, אלא גם להעניק להם כלים לייצוא של מרכולתם לארצות שונות.

מעבר לכך, סטודנט שילמד לעבוד עם גוף של לקוחה פוטנציאלית במידה 44 יוכל ביתר קלות לעצב בטווח מידות רחב יותר. כיום מרבית המעצבים יודעים לייצר בגדים במידות 34-42. מעצב שיוכשר לעבוד עם מידה 44 יוכל להעניק ללקוחותיו שלל דגמים בטווח מידות נרחב יותר, וידע איך להתייחס ולעבוד גם עם גוף במידות 46, 48 ומעלה.

נכון לכרגע, עולם האופנה הישראלי יכול לבוא בתלונות רק לעצמו ולמוריו. אשליית הגלאם והזוהר במידה 0 שאליה מחנכים כל כך הרבה סטודנטים, היא הסיבה שעולם האופנה שבוי עתה במשבר גדול כל כך .

אז הנה רעיון, ממשלת ישראל היקרה, יש לי הצעה נהדרת עבורכם: בעוד ששלל חברי כנסת מנסים לקטוף 15 שניות של פרסום ותהילה על ידי הגשת הצעות חוק לא יעילות, יש לנו הצעת חוק נהדרת שכבר עברה בבריטניה ויכולה לעשות פלאים לשוק האופנה הישראלי – אז מי ירים את הכדור וידרוש חקיקה מציאותית שתציל את מעצבי האופנה?