גאלה רחמילביץ פונה למעצבים ישראלים שבוכים על מר גורלם

אם יש דבר שמרתיח אותי, אבל ממש מעלה לי את הדם לראש וגורם לוורידים להתנפח – זו הבכיינות של מעצבים ישראליים. כן, כן, אתם, נמאסתם עליי!

בתור מישהי שמחפשת בלי סוף מעצבים מגניבים, פריטים ייחודיים וגזרות נהדרות שישמשו את הלקוחות שלי בהצלחה, אני נתקלת לא פעם בעצלות לא ברורה וצרות עין שמהווים תירוץ לכישלון של מעצבים רבים.

על מה אני מדברת:

אני גרה ברחוב דיזנגוף, שהיה בעבר 'רחוב האופנה' של תל אביב. שני מטרים מהבית שלי נמצאת חנות בגדים, שבמשך שלוש השנים שאני גרה בדירה שלי, לא נכנסתי אליה אפילו פעם אחת. החנות נראית אפלולית ומאיימת, הבגדים בחלון הראווה נראים סתמיים כמו בשאר חלונות הראווה הסמוכים, ואלמלא חברה סיפרה לי שהיא רכשה שם ג'ינס "מושלם", לא הייתי טורחת בכלל.

האמת, התפלאתי בכלל לשמוע שיש למעצבת שבשמה לא אנקוב בגדי קז'ואל, שכן ב-3 השנים האחרונות, חלון הראווה שלה מציג שתי בובות עם שמלות נשף מצ'עממות, אבל כמי שלא נבהלת מאתגר, קפצתי לבקר בחנות. אחרי שעברתי את הכניסה הלא מטופחת והמוזנחת, גיליתי חנות לא רעה בכלל: גדולה ומעוצבת, עם אין ספור פריטים שבשילוב נכון יכולים להיות חלק בלתי נפרד מהמלתחה של נשים רבות.

אבל אז הגיעה המעצבת.

הצגתי את עצמי וסיפרתי לה שהיא זכתה לשלל שבחים מחברתי ולכן קפצתי לביקור. אחרי 30 שניות היא הרגישה שהיא יכולה לשתף אותי בכל הצרות שלה: המצב הקשה, כולם סוגרים ועוד. "לקוחה שכבר מודדת משהו – תקנה אותו. הבעיה שהן אפילו לא נכנסות" היא אומרת, ואני בתגובה תהיתי מה היא עושה בקשר לזה.

התשובה הפחדנית הבהירה לי בדיוק עם מי יש לי עסק: מבחינתה, לפרסם אין לה תקציב, ובפייסבוק וברשתות החברתיות "כולם נמצאים אז אין טעם כי את הולכת לאיבוד", את מודעת ה-SALE  על החלון היא הורידה כי זה עיצבן אותה. יח"צ? לא מתאים, ערב קונספט מדליק? לא נראה לה, וכהנה וכהנה.

מעצבת יקרה, בכנות – מה כן נראה לך? "לא יודעת, משהו שיגדיל לי את מאגר הלקוחות". נו, שוין. איזה תשובה מבריקה. הרי כולם רוצים את זה –  אבל בדיוק אתמול פיית הקסם יצאה לחפש"ש ואין לה מחליפה.

לא מספיק לעצב בגדים יפים, צריך גם לדעת לשווק אותם. 

צילום: Shutterstock

הכי קל לשבת רגל על רגל

כל עצמאי יודע ששיווק זה הדבר הכי חשוב לעסק. יכול להיות לך המוצר המושלם בעולם –  אבל אם אף אחד לא יודע על קיומו – מה הטעם?

ולמה אני כל כך עצבנית? כי יושבת לה מעצבת אופנה בסטודיו שלה, יוצרת ותופרת אבל לא טורחת למשוך לקוחות. ואני שואלת – למה לעזאזל זה כל כך קל לשבת ולבכות מאשר לקום ולעשות?

תפתחי דף בפייסבוק, בח-י-נ-ם, תיקני פחית צבע בהום סנטר ב-50 שקלים ותצבעי את מסגרת חלון הראווה שנראית כאילו יצאה משנת 1925, ולא במובן הוינטג'י המגניב, את הרי מעצבת אופנה, את אמורה להיות אדם יצירתי, לא?

מסתבר שלא. מסתבר שהרבה יותר קל לשבת רגל על רגל ולבכות המצב על הפנים ושהקופה ריקה.

יש עצלות ויש חוצפה

דבר חמור מזה קרה לי עם המעצב תומר בן כנען. לפני מספר חודשים התוודעתי אליו, ושמתי לב כי הוא מעלה מדי יום בפייסבוק סטטוסים מתבכיינים ומרירים על הרשתות הזרות שפותחות סניפים בארץ.

בניגוד למעצבת הקודמת, לזכותו יאמר שהוא מעמיס בפייסבוק תמונות של בגדים שעיצב ומעניק להם כותרות מושכות כמו "בואו לתמוך בתוצרת מקומית במחיר שפוי". עד כאן – אחלה. בנוסף, גם התלהבתי מכמה דגמים, אז הרמתי טלפון לפרגן לבחור בכתבה ולברר כמה פרטים טכניים לצורך כך. בתגובה, נענתי באטיטיוד מהגיהינום.

אני לא יודעת מתי דברים השתנו, אבל ה- א'-ב' של שיווק אומר שכשעיתונאי מתקשר לפרגן לך פירסום, שניתן להעריך אותו בעשרות אלפי שקלים בחינם, מן הראוי שתתנהג כמו בן אדם, אף אחד לא אוהב לחלק "טובות" בחינם ולקבל בחזרה כאפה לפנים.

אז כל שנותר לי לומר למעצבים הישראלים, תפסיקו להתבכיין ותתחילו לעשות. תתחילו לחשוב מחוץ לקופסה, תפתחו את הראש, תהיו יצירתיים ותלמדו לשתף פעולה עם אנשים שמושיטים לכם יד, הם לא יציעו פעם נוספת.