איך מתגברים על הנפילות כשמנסים לאכול בריא

אני בנפילה. עמוק בתוך פרויקט שינוי אורח החיים שלקחתי על עצמי – ואני מרגישה שבא לי להפוך את המגירה התחתונה של המקרר לתוך הפה שלי. וזה מסתכל! זה מסתכל כי חודשיים אני שומרת על השינוי בתפריט, אוכלת יותר ירקות ופירות, דואגת לצרוך מוצרי חלב וגבינות, מקפידה על בשר רזה פעם ביום לפחות.

 

 

מילא זה, 120 דקות בשבוע שאני (!!) יזמתי לבצע בהן פעילות גופנית. אלוהים, אני מוכנה להודות שאפילו קצת חיכיתי לזה בכל פעם. אבל הידיעה שאני צריכה להקפיד על אורח החיים הזה שוברת אותי. לא בא לי להיות מודעת למה שאני מכניסה לפה, לא רוצה לאזן את התפריט, לא בעניין של קצת מכל דבר ולא מתחשק לי להקים את עצמי מהספה לטובת הזזת איברים. אני בעיקר כועסת, למה לעזאזל אני צריכה להתאמץ? מה רע לי?

 

כבר מתחילת השבוע זייפתי קצת. דקות הכושר התכווצו, נשנשתי פרוסה עם שוקולד, סתם ככה. עד אתמול. מה קרה אתמול אתם שואלים? אתמול היה השיא. יש לי חולשה למילקשייקים. חולשה גדולה. רצה הגורל ועמדתי מול קופסת גלידה במקפיא. לא הספקתי לעצור את עצמי, אפילו לא כדי להבחין בין רע או טוב, להבין מה מותר או אסור, להבדיל בין מעט להרבה. הגלידה כבר הייתה בדרך להפוך למילקשייק שמהר מאד שכב אצלי עמוק בבטן. משם, הדרך למטה הייתה ברורה וסלולה.

 

צלחת קוסקוס עם קציצות שנספגו לתוך חלה מתוקה ועוד נשנושים וסלטים מסביב. אחרי כל זה הייתי חייבת לנוח. קפיצה בטרמפולינה או ריקוד בסלון נראו לי כמו פולחן לשטן, אז ויתרתי.

 

תפסיקי לאיים

למחרת דיברתי עם רן דקל, המלווה שלי בתהליך. לא רציתי לחשוף בפניו את התחושות האמתיות שלי מכך שנכנעתי לייצר. אז בחרתי לנפנף לו בכל הדברים "האסורים" שעשיתי אתמול, להתגאות בכל החוקים ששברתי בשבוע האחרון ובגדול לנסות ולהתריס. מה תעשה לי?

 

בלב, קצת קיוויתי שרן יפטר אותי. שיגיד לי משהו כמו "טוב, ניסינו, את בלתי ניתנת לשינוי" וילך לדרכו. מצד שני, קצת רציתי למצוא אצלו פתרון לשאלות שאין לי תשובה אליהן. למזלי, רן דיאטן קליני וגם מאמן כושר ואפילו היה בעברו איש שמן שחווה בדיוק את מה שאני חווה עכשיו. את רן הסיפורים שלי לא מבהילים, הוא יכול להבהיל אותי בעצמו. "נפילות הן חלק מהתהליך. חשוב לזכור את זה ולהרגיע את עצמך". הוא הציע והזכיר לי שידעתי והתחייבתי בפני עצמך לכך ששינוי הוא תהליך ארוך שכרוך במוטיבציה גבוהה ובשינויים במישור ההתנהגותי, הנפשי והפיזי וזה יכול לקחת לפעמים אפילו שנים.

 

זה הפתיע אותי. אני מודה שלא זכרתי שום דבר מזה. כנראה כי כשדיברנו על זה הייתי שקועה במחשבות על לאפה. אני התייחסתי לנפילה שלי כסוף הסיפור, בבחינת "הלך עליי" ורן דווקא רואה בנפילות שלב משמעותי בדרך לשינוי. הוא סיפר לי שמדי פעם הוא אפילו ממליץ על "נפילה מבוקרת", בה מותר הרשות לעצמנו ליפול במסגרת זמן מוגבלת – כמה ימים או כמה שעות: מתחרעים על המילקשייק הקרוב למקרר אבל אחר כך חוזרים למסלול כמו גדולים. אחלה טיפ. אבל לא מספיק בשבילי כדי לשחרר אותו לדרכו.

 

 

תפסיקי לילל

הטיפ השני שלו הוא להפסיק להרגיש קורבן. מודה שאני די מרחמת על עצמי בימים האלו של הנפילה, אני כועסת שאני צריכה להתאמץ במקום שלאנשים אחרים נורא קל. צריך לזכור שאנחנו לא קורבנות, ואף אחד לא הכריח אותנו לשנות את הרגלי התזונה שלנו (אם כי רן יכול להיות איש קרצייה). במילים אחרות: תפסיקי ליילל וקחי אחריות על הבחירות שלך. זו אג'נדה שאני די מתחברת אליה באופן כללי בחיים.

 

תפלי על חלבון

אם את חובבת "נפילות" על מיני מזונות ואכילה יותר חושנית נקרא לזה כך (כלומר כזו שמחשבת פחות ומתנפלת יותר) לכי כבר על חלבון. במקרה שלי למשל, אני די חולה על קוטג' וגבינות שמנת, אז יאללה יש לי אישור ליפול על גביע שלם של קוטג'. אפילו שניים. צריכה של מוצרי חלב גם מגבירה את תחושת השובע. אחלה. וכמובן שישנם מעדנים, גבינות שמנות ויוגורטים ממותקים שיכולים לתת לי את הנחמה שאני מחפשת.

 

חפשי שותפ/ה

כמו בכל דבר בחיים, כשיש שותף למסע או לפחות אוזן קשבת שאפשר לחלוק איתה את רגעי המשבר, המסע הופך לקל יותר. במיוחד אם אתה מצהיר מול אדם אחר על תהליך של שינוי, זה מייצר תחושת מחויבות כלפי התהליך. במקרה שלי, ניב הילדה המהממת שלי שממנה בעצם התחיל כל התהליך (תכלס היא זו שביקשה שנלך על הפרויקט הזה) היא מה שעוזר לי להתאפס על עצמי אחרי נפילה. מה שנחמד בזה שיש לי ילדה שהיא גם שותפה, זה שאני עוזרת לה כשהיא נופלת והיא עוזרת לי. ככה שתינו מצליחות להמשיך הלאה גם אם הדרך מלאה משברים. יותר מזה היא אשכרה נותנת לי כוח, אני מסתכלת על ההתלהבות שבה היא לוקחת חלק בתהליך וחושבת לעצמי, "אולי תזיזי את עצמך ותהיי קצת יותר מודל חיקוי". לא תאמינו, אבל זה עוזר לי להתאפס.

 

 

את המשבר הזה עברתי. יאללה ניב, קדימה לרקוד!

בריאותגבינותמאנץ'משברספורטתזונה בריאה