החלטתי לחזור לאני האמיתית

5 ק?ג ו-5 ק?מ, בחמישה חודשים. זהו, ככה החלטתי.

במהלך השנים העליתי על עצמי כמה קילוגרמים שהסוו את ?אני האמיתית?, והפסקתי לעשות כל פעילות אירובית שורפת שומנים ובונה שרירים. העצלות נשפכה ממני, ונראה היה שהיא זו שמובילה את חיי. יום אחד פשוט נשברתי. החלטתי שהבריאה שבי צריכה לקחת שליטה על אותה עצלה (שדרך אגב הייתה מאוד עסוקה בלבטל כל צורך בפעילות גופנית ולאכול מלא).

מטרות – נקבעו, יעדים – יש, ו… יצאתי לדרך.

 

עוד באון לייף:

 

הגעתי למאמן הכושר שלי (מתנשפת) והודעתי לו על בחירת קונספט לחמשת החודשים הקרובים:

חמישה קילומטרים וחמישה קילוגרמים – בחמישה חודשים, או כמו שאני קורא לזה

חמסה חמסה חמסה (טפו טפו). אחרי חודש של עבודה עם המאמן, הוא הודיע לי חגיגית שאני מוכנה להצטרף לקבוצת ריצה. המממ… זו ממש מחויבות רצינית, אבל השעון מתקתק ואני מחויבת למטרה.

 

 

-כתבה פרסומית-

 

רוצה אימון כושר מוצלח? מה הם 9 הדברים שאת חייבת לעשות לפני אימון? לכתבה המלאה

 

 

 

מצאתי קבוצה, ודווקא ביום הכי קר בשנה (הקור המקפיא של ינואר – רוח חותכת וחושך כבד) הגעתי לאימון ניסיון בפארק הרצליה. כל האימון הייתי עסוקה בלראיין את חברי הקבוצה: כמה זמן הם כבר שם, כמה רחוק הם רצים, האם הם באמת מתמידים, וכל זה תוך כדי ניסיונות נואשים להדביק את הקצב, להתחמם (כמובן שלא באתי עם ביגוד מתאים), ולהבין מתי להרפות ולהחזיר אוויר (קר, כבר אמרתי?) לריאות. בסיום האימון הודיעו לי החבר'ה שאם שרדתי את היום הזה, אני כשירה לכל דבר. 

 

 

וכך התחיל פרק חדש בחיי בו אני, א.א מהרצליה מפסיקה להיכנע לקסמי הכורסא ויוצאת לאור. ולחום. ולקור. ולרוח. וליתושים. וגם לכיף, למאמץ, לזיעה, לחברה, ולפרק שלא הכרתי עד כה.

 

לקבוצת הריצה יש אלטר-אגו: קבוצת הוואטסאפ

הקפדתי להגיע פעמיים בשבוע, ומפעם לפעם היה פחות קר, והצלחתי יותר. כיף גדול לא היה – אם נודה על האמת – אבל המחויבות למטרה ולקבוצה עשתה את שלה. נאחזתי כטובע בקנה קש באמרה ש"תתחילי בלנעול את הנעליים, כל השאר כבר יבוא לבד…"

 

הייתי מגיעה לכל אימון וחושבת רק איך אפשר לקצר. פה לקחת את הסיבוב קטן יותר, פה קפיצה קטנה לשירותים על חשבון החימום… כל הטריקים הידועים, ועוד כמה… אבל היי! אני מחוץ לבית עם נעלי ריצה! ומסתבר שלקבוצה יש יתרון גדול – יש לה אלטר-אגו בקבוצת הוואטסאפ. שם הייתי מובילה חברתית אמיתית, מה שיצר בדיעבד מחויבות שלי להגיע, ותמיכה ועידוד של החבר'ה שלא לנשור באמצע.

 

בתחילת פברואר (פחות מחודש לאחר תחילת האימונים) התחלתי לשמוע מלמולים לא ברורים באוזן. "נרשמת למרוץ?" "לאיזה מסלול?" "וואי, תותחית, לעשרה קילומטרים?" כל זה לא נוגע אלי. מה לי ולמרתון תל אביב? כולם מסביבי כבר רצים מלא זמן, ויכולים. כן, גם הנשים בנות החמישים פלוס. אני בטוחה שלא מדובר בי או אלי, אני אוטמת אוזניים ממשיכה לקלל כל צעד מהיר שלי ומשכנעת את עצמי שזה לא בשבילי. אני? אין סיכוי. עדיין לא יעברו שלושה חודשים. שום סיכוי. 

 

עובר עוד שבוע, והחבר'ה כבר מפנטזים על ארוחת הפסטה שיעשו יום לפני המרוץ. התפריט נבנה, כמו המחויבות של כולם, רק לא שלי. אני מודה, חשתי עצבות מסוימת לא להיות חלק מהחוויה, אבל הפחד וחוסר האמון שלי ביכולות שלי היו גדולים מזה. 

ואז, כחרגול מקפץ, אחת המתאמנות בקבוצה (שילדה רק שנה קודם לכן), לא רצה יותר מהר ממני, לא יותר זמן ממני, ובגאווה אומרת שנרשמה לחמישה קילומטרים. אני זוכרת את סימני השאלה, הנורות המהבהבות והתפוצצויות קטנות שנחתו עלי באותו רגע.  

נרשמתי.

 

מרתון תל אביב  – אני באה!

שלושה חודשים, חמישה קילומטרים. ניצחתי !!!

לגבי החמישה קילוגרמים? את זה כבר נשאיר לסיפור הבא.

תגובות (0)
הוסף תגובה