נמאס לי. אז נגמלתי. ככה הפסקתי לעשן באמת

הסיפור הבנאלי על החוויה האישית שלי בתור מכורה – בטוח לא יהיה זר לאף אחד.. זה לא ממש משנה למה מכורים, אם זה אוכל, טלפון, סיגריות, סמים קלים, טלוויזיה, קניות… בסוף הכל אותו הדבר – נצחון ההרגל על הרוח.

 

שנים, שתחושת כישלון מלווה אותי בכל צעד שאני עושה, איך יכול להיות שאני מצליחה בהכל – ועדיין לא מצליחה להפסיק להרוג את עצמי? איך זה שכולם אומרים לי שאני פוגעת בעצמי וזה לא מזיז לי? האם משהו ממש דפוק בי, שאני מצליחה להסתכל ישירות לתוך סרטון על ריאות חולות ועדיין להדליק סיגריה כמה דקות אחרי…? האם אני עד כדי כך מכורה שאני רואה את הנזקים בעיניים ועדיין מתעלמת..?

 

זו קלישאה גמורה להגיד "אין דבר העומד בפני הרצון" או "החיים קצרים" או כל מיני שטויות בומבסטיות, שאנשים אוהבים להגיד, כשהם לא נמצאים בסיטואציה הזו. כמכורה, ועוד איך יש דבר העומד בפני הרצון – ההרגל והרצון למנוע סבל. אין דרך אחרת להגדיר גמילה (מכל סוג) זה לחלוטין סבל. אדם מבחוץ לא יצליח להבין תסמיני גמילה, אבל זו הסיבה שכל כך קל לנו לשכנע את עצמנו ש"חיים רק פעם אחת" ולכן כדאי לעשות מה שכיף לנו מבלי לסבול – אבל אנחנו יודעים, שאנחנו משקרים לעצמנו..

 

נמאס לי להרגיש כאילו אין לי מילה לאחרים ובעיקר לעצמי, נמאס לי להרגיש כאילו חפיסה זמינה מחזיקה את מצב הרוח/ השפיות/ הדיאטה או כל תחושה אחרת שלי בכיס. נמאס לי לראות את בעלי סולד מניחוח המאפרה שיוצא לי מכל נקבובית בגוף מבלי שאריח בעצמי. נמאס לי מציפורניים ושיניים צהובות ועור פנים חיוור שלא משנה כמה קרמים אני אשים – אין בו כל חיוניות, נמאס לי שאני מתנשפת אחרי עליה לא גדולה מדי – בעוד שהסבתא ליד עולה כמו אצנית מרתון. נמאס לי ממש מהידיעה שיכלתי, בחישוב מאוד גס, של כל שנות חיי כמעשנת – לקנות לי רכב דנדש מהחברה במקום כל תופעות הלוואי האלו. נמאס לי המבט המאוכזב והמוצדק של המשפחה שלי, שסעדה את סבי זכרו לברכה לאחר שזה חלה במחלת ריאות- כשהם רואים שאני מעשנת. נמאס לי השקר של חברות הטבק על חשבוני – כשמה שאני מעשנת הוא אפילו לא טבק אלא תערובת רעילה של 4999 רעלים ונייר קרטון בצורת טבק.

 

אני לא יכולה לומר שאי פעם התגאיתי בכוח רצון יוצא מן הכלל –בכנות, אעיד על עצמי כאדם שנכנע לרצונות של עצמו ומהר… אז מה באמת גרם לי להפסיק? לאורך השנים ניסיתי כמה וכמה פעמים ולא הצלחתי, קשה להפסיק, כשיום אחרי תוקפת מחשבת ה"נו עוד אחת וזהו" או "ממחר" ומשפטים מפורסמים אחרים. החלטתי לנסות שיטה אחרת, אלטרנטיבית אם תרצו – נרשמתי לאברהמסון.

 

תראו אותי! בלי סיגריה!

 

המקום עצמו צנוע, לא מתיימר ולא בא להפגין הצלחה יתרה עם קליניקה במגדלי עזריאלי קומה 50, אבל כבר בכניסה מרגישים תחושה נעימה של רוגע. כתבות על מפורסמים על הקירות, אשר הפסיקו התמכרויות כאלו ואחרות בעזרת המכון – כל מה שחשבתי עליו הוא "בקרוב אצלי". לאחר המתנה קצרה, ניגש איש חביב, שסיפר מה צפוי לי בטיפול, הסביר על המיתוסים והדרכים להמנע מכל התופעות שמאפיינות הפסקת עישון. טיפול ה"הילינג" תפס אותי לא מוכנה, מעולם לא האמנתי שדבר מהסוג יעזור לי או יקל עלי – אבל בדיחות בצד, אני שבוע אחרי, אני לא מעשנת, לא בולסת והכי חשוב שזה אפילו לא כזה קשה לי, אז מה זה משנה אם זה "קונבנציונלי"?

 

במצבים מסוימים, כנראה, שתחושת החסך לא תיעלם מהר כל כך, אבל אני מודעת לזה ואני אתעל את זה לטובתי. אני אהיה גאה בעצמי יום יום שהצלחתי לעמוד באתגר שרבים נכשלים בו. אני אעדיף לאכול את הלב כשכולם יוצאים אחרי האוכל לעשן למען העתיד הבריא שלי ושל המשפחה הבריאה שלי, שאני אדע שאני לא אהרוג את ילדיי לעתיד בעישון פאסיבי וגרוע יותר – אשמש להם דוגמא רעה שבטח תביא אותם עצמם לכדי עישון.

החיים האלה קצרים ומי שמעדיף לשרוף אותם על פארש – שיבושם לו.

תגובות (0)
הוסף תגובה