המחקרים מוכיחים: הפרדה בין האם לנולד מזיקה

"מתוקה, יש לנו בן", המשפט הזה נשמע לי כמגיע מרחוק, מבעד למסך טשטוש והלם.

אל מי הוא מדבר? מי זה בכלל? למי יש בן?

ואז זה חדר אלי מבעד לערפל – לי! אני אמא? לא יכול להיות, מתי זה קרה?

לידה ראשונה מושלמת, במועד, טבעית (פחד מאפידורל), תינוק מושלם – 3 קילו, בלי סיבוכים, בלי קשיים. אני במצב פיזי מעולה, גם הוא. הכל תקין.

המיילדת המקסימה חתכה מיד את חבל הטבור, לקחה אותו מיד הצידה ועשתה שם משהו (אני עדיין הייתי בהלם, לא יודעת מה היא עשתה שם, ממש לא הסתכלתי) והחזירה אותו אלי עטוף, כנראה גם אחרי ניקוי ראשוני, שקילה, בדיקה. לא הרגשתי כלום, לא קסם, לא בונדינג, אפילו לא יצאתי מההלם.

אחרי כמה דקות – עשר, הכי הרבה עשרים – היא הודיעה שהיא צריכה לקחת אותו לתינוקיה, כי אני עוברת לחדר התאוששות והוא לא יכול לבוא איתי.

כמו כל אישה בהריון ראשון, התכוננתי ללידה, בטח שהתכוננתי. הקפדנו ללכת לכל המפגשים בקורס ההכנה ללידה שלנו, תרגלתי נשימות, קראתי ספרים על לידה, דיברתי עם חברות שילדו, ביררנו על עגלות, מיטות, חדרים, כמעט התחלנו לברר על קורסים באוניברסיטה. אבל אף אחד, בשום שלב, לא דיבר איתי על הרגעים האלו, אף אחד לא אמר לי – את יולדת, ואז, לוקחים לך את התינוק.

"הוא יהיה עייף עכשיו, וגם את, הוא יישן ואת תנוחי. תיפגשו מחר". אני מניחה שהיא לא באמת האמינה במה שהיא אמרה – אבל אלה הם הנהלים, ככה היא חייבת לעשות. ילדתי בערב, צריך להעביר כל תינוק קבלה בתינוקיה, אי אפשר להוציא תינוקות מהתינוקיה בלילה, והתוצאה היא כזו, זה מה יש.

היא חזרה על משפט שהיא אמרה קודם כבר מאות פעמים.

"באמת?", חשבתי לעצמי. טוב, כנראה זה ככה.

אם רק מישהו היה מכין אותי מראש, אומר לי שזה לא חייב להיות ככה. אם מישהו היה מספר לי על האפשרות של אפס הפרדה, על הזכות שלי להישאר עם התינוק שלי ולא להסכים שייקחו לי אותו.

נשארנו לבד בחדר, שני הורים טריים, צעירים, מתרגשים, מאושרים. מבולבלים, קצת גרמו לנו להרגיש שסיימנו את תפקידנו ברגע הלידה, ומשם מישהו אחר מטפל בעניינים ואנחנו קצת מיותרים. בשעתיים הראשונות הייתה המון פעילות, המשפחה הגיעה, דיברו, צחקו התרגשו, ואני? עדיין הייתי בהלם, ולא רק הלם – משהו אחר התחיל להתערבל לי בבטן, משהו היה לי מוזר, חסר.

תמונה: Shutterstock

עברנו למחלקה, התקלחתי והתארגנתי, ואז גם בעלי היה צריך ללכת ממני.
אני זוכרת כמה שהיינו מופתעים, מה? למה? למה אני צריכה להישאר לבד אחרי לידה, והוא צריך מיד אחרי הרגע הכי מרגש בזוגיות שלנו לעזוב אותי וללכת לישון לבד במיטה שלנו בבית? פשוט לא הצלחנו להבין את זה.

לילה ראשון אחרי לידה ראשונה, והשאירו אותי לבד, עם הוראות ברורות – לישון.

איזה לישון? על מה הם מדברים? האדרנלין היה בשיאו, רצו לי מחשבות אינסוף על הלידה, לא האמנתי שהצלחתי. ואז המחשבות עברו גם אליו – מי הוא? איך הוא נראה? (כבר התחלתי לשכוח.), מה קורה איתו? הוא בסדר? בטח מישהו שומר עליו טוב טוב. זה כנראה ממש חשוב לו. לא הצלחתי להירדם, רק התהפכתי מצד לצד בעוד הריקנות מתחילה למלא כל חלק בגופי, עצבות, חולשה – אני כנראה באמת עייפה אמרתי לעצמי, רק למה אני לא מצליחה להירדם?

בשש בבוקר נכנסה האחות עם תינוק בוכה בעריסה מתגלגלת, התינוק שלי… כך היא אמרה לפחות. האחות שאלה אם אני רוצה להניק וחיברה אותו אלי. והוא? ינק וינק וינק וינק וינק. בכל פעם שניסיתי להניח אותו בעריסה, הוא חזר לבכות. אז ישבנו ככה כל היום אורחים באו והלכו, אחיות נכנסו ויצאו והוא? ינק. בערב הודיעו לי שצריך להחזיר אותו לתינוקיה ללילה ושאני יכולה לבוא לשם להניק אותו לאורך הלילה.

12 שעות של מגע עוררו אצלי את האינסטינקטים האימהיים. חצי שעה אחרי שהם לקחו אותו – כבר הייתי לידו בתינוקיה, והוא כמובן בכה. לא רק הוא בכה, הרבה תינוקות בכו, ובכו. אטמתי את עצמי לכל ההמולה, ולקחתי את התינוק שלי.

בתוך התינוקיה יש את חדרי ההנקה, ושם מותר להיות עם התינוק, אסור להוציא אותו החוצה בלילה (חבל שגם על ביות מלא לא סיפרו לי לפני הלידה) אז ישבתי איתו בחדר ההנקה, והוא חזר לינוק. בכל פעם שניסיתי להחזיר אותו לעריסה – הוא בשלו.

אז נשארתי שם, כל הלילה, 8 שעות, יושבת בכיסא בחדר הנקה שבתוך התינוקיה, 24 שעות אחרי לידה. כאובה מהתפרים. הפסקתי לספור כבר כמה שעות אחרי הפעם האחרונה שישנתי לא יכולתי לעזוב אותו שם. מניקה, מניקה, ישבתי בשקט בשקט, פחדתי שמישהו ישים לב שאני שם ויגרש אותי – אולי יש כזה נוהל? ניסיתי לא להירדם בישיבה, לא ממש הצלחתי, מזל שהייתה לי כרית הנקה ענקית ששמרה עליו.

אמהות באו והלכו. אמא אחת ישבה ובכתה – היא ראתה בעריסה של בנה בקבוק תמ"ל שהיה בשימוש, למרות שהיא ביקשה להניק בלילה, ביקשה בלי תמ"ל. התינוק שלה ישן ולא רצה לינוק, והיא בכתה.

אני חיבקתי את הבן שלי יותר חזק. לפעמים גם נכנסו אחיות מהתינוקיה. "לכי לישון חמודה", הן אמרו לי, אנחנו נטפל בו, אם יהיה צריך פשוט ניתן לו בקבוק, הוא צריך אמא מתפקדת מחר, זה חשוב בשבילו, לכי לישון", וכך שוב ושוב. אף אחת לא חשבה להציע לי – לכי איתו לחדר, לכו לישון ביחד. לא יודעת איך בדיוק הם לא הצליחו לשכנע אותי, אולי כי ראיתי את האמא בוכה. הם ממש ניסו.

שנים הדחקתי את כל הסיפור הזה. ההפרדה המידית על ידי השקילה, הניקוי והעיטוף – מנעו ממני וממנו את המגע עור לעור הכל כך חשוב וטבעי. בלי סיבה אמיתית, המיילדת פשוט לא יידעה אחרת.

היום הידע קיים, ובכל זאת, אם האמא לא מבקשת מפורשות, בהמון בתי חולים – עדיין עוטפים את התינוק לפני שמביאים אותו לאמא, או כמה דקות אחרי. ההפרדה כל כך מהר אחרי שהוא נולד – נהלים, קוצר בזמן, החלפת משמרות – תירוצים תירוצים.

וזה קורה כל יום וכל לילה עשרות פעמים בבתי חולים שונים. כל תהליך הקבלה שהוא עבר לבד – בלי שידעתי בכלל מה הוא עובר, מה עושים לו, בלי שידעתי שאני יכולה לדרוש להיות שם איתו, או שבעלי יהיה איתו, בלי שידעתי שיש לי אפשרות להפעיל שיקול דעת מה אני מסכימה שיעשו ומה לא. ברוב בתי החולים, לעיתים גם אם יש בקשה מפורשת – לא ממהרים לשלב את ההורים בתהליך הקבלה של התינוק לתינוקיה (ולעולם).

לילה שלם שהוא עבר בלעדי, בו הייתי אמורה לישון ורק התהפכתי מצד לצד והוא שכב לבד בעריסת פלסטיק, כנראה בוכה לסירוגין במשך שעות עד שהגעתי אליו, וכל זה רק כי ילדתי בלילה ואסור להוציא תינוקות מהתינוקיה בלילה. נהלים. יש היום עדיין הרבה בתי חולים עם נהלים כאלו.

היום אני יודעת שההתנהגות שלו – הבכי ברגע שהוא התרחק ממני קצת – הייתה סינדרום ידוע של יילודים שמופרדים מאמא שלהם לאחר הלידה. הכל היה תקין, הכל יכל להיות אחרת. ואני רציתי רק דבר אחד – להיות האמא הכי טובה בשבילו. עד היום אני מרגישה שנכשלתי על ההתחלה.

תמונה: Shutterstock

אנו רוצות להגיע לכמה שיותר אימהות, שיידעו מה זה ביות מלא, שיידעו מה זה אפס הפרדה, שיידעו שיש להן זכות אם הן רוצות – להישאר עם תינוקן לכל אורך השהות בבית החולים. בחדר שלהן, במיטה שלהן ולא בעמידה/ישיבה בתינוקיה.

הנה המחקרים שהוכיחו לנו (לא שהיינו זקוקות להוכחה…) כמה חשוב להישאר עם התינוק עור לעור אחרי הלידה, בלי הפרדה בכלל:

1.  מחקר על השפעת הביות על שנת התינוק, תינוקות שישנו ליד האם חוו יותר זמנים של שינה רגועה, מאשר רגעים של התעוררות או בכי מאשר תינוקות שישנו בתינוקיה.

2.  מחקר שמראה שאמהות לא ישנו יותר טוב או לאורך יותר זמן אם תינוקם ישן בתינוקיה

3. מחקר שמראה שיילודים שמופרדים מאמותיהם מתחילים לבכות בפולסים, במפגש עם האמא הבכי נפסק. זה מותאם להתנהגות של כל היונקים, והמסקנה היא שזוהי התנהגות גנטית שממטרתה לחזור לאמא.

4. מחקר השוואתי על התייצבות פיזיולוגית בין פגים שנמצאו במגע עור לעור לעומת פגים שטופלו באינקובטור.

יילודים שקיבלו מגע עור לעור על חזה אמם הראו תגובות פיזיולוגיות יותר טובות ויציבות מאשר היילודים ששהו בתוך האינקובטור, אי היציבות של פעולת הלב והריאות של יילודים שהופרדו מאמותיהם שנצפתה בשש שעות הראשונות ללידתם, לוותה בעקביות עם התגובה הביולוגית של מחאה – ייאוש,  ועם דפוסי ההתנהגות: עודף עוררות (תינוק לא רגוע ובוכה לסירוגין כל הזמן) והתנתקות (תינוק עושה כיבוי מערכת ולא מגיב לעולם החיצון)– יילודים לא אמורים להיפרד מאמא שלהם.

5. מחקר על ההשפעה של ההפרדה בין האם לתינוק בחצי שעה – שעתיים ראשונות אחרי הלידה.
הפרדה שיכולה גם להתבצע על ידי זה שעוטפים את התינוק והוא לא נוגע באם עור לעור.
נמצא כי למגע עור לעור בין האם לתינוק ו/או הנקה בזמן הזה יש השפעה על הקשר בין האם לתינוק גם בגיל שנה.
נמצא כי עיטוף התינוק גרמה להפחתה בתגובתיות של האם לתינוק וביכולת שלה לפתח כלפיו אהבה.

6. המחקרים גילו כי תינוקות אשר טופלו בשיטת עור לעור לעומת תינוקות אשר הונחו עם בגדים על האם, או הופרדו מהאם:

בכו פחות
היו בעלי תפקודי לב ריאה טובים יותר
היו בעלי רמות סוכר מאוזנות יותר
חום השדיים של אמם עלה בכמה מעלות בעקבות הפרשת הורמונים מתאימים,
כך שחום התינוק נשמר מאוזן
היו בעלי סיכוי גבוה לינוק בהצלחה את ההנקה הראשונה שלהם
הגיעו להנקה יעילה בזמן קצר יותר
הראו יותר תנועות פה כאשר הריחו את חלב אמם
יצרו יותר תקשורת עם אמם
היו בעלי סיכוי גבוה יותר לינוק בארבעה חודשים הראשונים
ועוד.

בעמוד הפייסבוק של הזכות שלכם להיות ביחד מרגע הלידה תוכלו למצוא מחקרים נוספים בנושא, שיתופים של הורים, תמיכה, פירוט לגבי בתי החולים בישראל ועוד.

** הכותבת היא אליענה עובדיה – מדריכת הנקה