ג'וני ואבירי הגליל: זנות לא אמיתית היא תמיד סקסית

בצמתים מרכזיים של תל אביב מוצבת בימים אלו כרזת ענק לפרסום הסדרה החדשה, "ג'וני ואבירי הגליל", כשהיא גונחת מלמעלה לבשר שגיבוריה, "נערי ליווי", בדרכם "לעוד לקוחה מרוצה".

 

עוד באון לייף:

 

זנות שנצרכת על ידי נשים היא שולית עד אפסית בישראל, אבל מה זה משנה מול פרובוקציית רייטינג. באותה מידה אפשר לכתוב סדרה "חתרנית", "נועזת" ו"סקסית" על זנות שנצרכת בידי צפרדעים. לכל הפחות רמת האמינות תישאר בעינה.

 

מתחת לגברים המפשילים חולצותיהם בצומת מנחם בגין מושלכים באקראיות עצלה כרטיסי נייר צבעוניים – בהם כורעות בתנוחות פתייניות נשים שמפשילות את בגדיהן, ולא גברים. ולכל אורכו של רחוב המסגר, צובעים את המדרכות מאות כרטיסי זנות. זהו ללא ספק אחד הרחובות המעוטרים ביותר בניירות הצבעוניים הללו. אפילו קרליבך או בן יהודה מחווירים ביחס אליו. ובעצם המסגר מככב בתחרות עם רחוב תל אביבי נוסף, ארוך מאוד. רחוב הירקון.

 

 

זנות: ככה היא נראית באמת

לא שווה את הכסף, משתפת פעולה בדיבור מלוכלך וצייתנית – הם רק חלק מהציטוטים שיצאו מפיהם של גברים על זונות שהם ביקרו אצלן. קבלו הצצה לעולמם של גברים שצורכים שירותי מין. אזהרת בחילה

לכתבה המלאה

 

כן, הרחוב לאורך הים, שטוף המלונות ובתי הקפה, אכסניות התיירים והמועדונים. וגם בבנייני "דירות דיסקרטיות", בהן אשה בזנות התאבדה לפני שלושה שבועות בלבד. לדירה ה"דיסקרטית" נכנסו לחדר המוות לקוחות ותיקים כחדשים שלוש שעות בלבד לאחר פינוי גופתה של ג' ז"ל. דירה שנכון לשעת כתיבת שורות אלו, למרות צו הסגירה של המשטרה, פועלת כרגיל החל מהשעה 22:00, ולקוחות ממשיכים לפקוד אותה, ואת יתר הדירות הדיסקרטיות בבניין המקולל הירקון 98 – שכמוהו יש עוד רבים לאורך רחוב הירקון. לו היו כותבים על ג' סדרה טלוויזיונית "סקסית" ו"נועזת" "לצופי יס בלבד" אין ספק שהיו מכנים אותה "נערת ליווי" – תיאור שהולם מאוד את המבע השטוח של הטלוויזיה. אולי זה היה משהו כמו, "ג'סיקה ועלמות הירקון".

 

לעתים כהלומת ירח אני מתכופפת לאסוף את מירב הכרטיסים שאני יכולה, שואלת את עצמי אם יש טעם בכל זה. שמיכת הטלאים הצבעונית נשארת לכסות את המדרכות בשנתן הרבה אחרי שצעדיי וחיכוך ציפורניי מפסיקים להדהד בהן.

באזור צומת יצחק שדה, מרחק הליכה בלבד מאותה מודעה גונחת שבדרכה "לעוד לקוחה מרוצה", תשב אישה צעירה על ספסל, כבכל ערב, ותתאפר. אישה בזנות. דמותה כאילו זינקה והשתחררה מתוך הפורומים של לקוחות הזנות, מתוך תיאוריהם המפורטים, לעתים ארוטיים מאוד, לתפיסתם, של גופה. והיא באמת רזה מאוד, והיא באמת נראית, כפי שהם מודים בעצמם פעמים אין-ספור, תחת השפעתו של אלכוהול או סמים אחרים. והיא צנומה בכל קנה מידה ביחס למלבושים שעליה. ולרגליה הקטנות רכוסות נעלי עקב מופרכות ביחס למידתה, והיא צובעת את שפתיה מול מראת איפור קטנה, עצומה מול פניה השדופות. הכרטיסים הצבעוניים הם עבורה כתפאורה נדושה ושחוקה. והיא עבורם. והיא תשב כבכל ערב ברגליים משולבות בחושך הכבד של הרחוב, והיא תצבע את פניה תחת האור הצהוב החיוור של פנס יחיד. היא בוודאי "בדרכה לעוד לקוח מרוצה".

 

 

במרחק הליכה נוסף ממנה, ברחובות הצרים הסמוכים למתחם התחנה המרכזית, נשים בודדות עומדות משני צדי הכביש, מכתרות אותו, שומרות זו על זו במבטיהן. חלקן נראות חסרות גיל – במבט אחד רגעי הן בנות 20 ובמבט נוסף הן התבגרו בשלושה עשורים לפחות. מבטיהן יצטלבו בשלך ואז יחזרו לכביש, והאחת אל השנייה. אחת מהן שעונה על עץ רחב, ובשמלה לבנה ארוכה שנעה מעט בשל רוח מרומזת, היא נראית כמעט כמו רוח רפאים.

 

וברחובות האלה, שבהם לא גונחות כרזות ענק של ג'וני ואבירי הגליל, המכוניות נוסעות לאט.
לאט.
לאט.
נהגיהם בוחנים את הרחוב, את הנשים, ואותך, אם את אישה שפוסעת שם בגפך. אם תעזי להסתקרן ולנעוץ בהם מבט בחזרה, זה יבלבל אותם. בגלל שהם סבורים, בין עצמם לבין המפשעה שלהם, שהשתהות מבטך מרמזת על שותפות מטרות. וכשאני מביטה מהם הלאה, הם ממשיכים לנסוע. בוודאי "בדרך לנערת ליווי מרוצה".

 

ולפעמים זה לא מסתכם במבטים. לפעמים זה ממשיך לצפירות, גישושים, ולניסיון לדו-שיח, שיותר מדויק לקרוא לו ניסיון למשא-ומתן. כי אם את חלק מהרחוב הזה, במיקום הזה ובשעה הזו, את פוטנציאלית, עבורם, חלק מהשפה הזו, שבין המדרכות לבין המפשעות. וגם אותך אפשר לשכור בשטרות. 

 

לכיוון דרך יפו בואכה רחוב אילת ויפו העתיקה, בהדרגה הכרטיסים נעלמים, ואתם גם המכוניות האיטיות, הנשים הכבויות, והמזרקים הכתומים המשומשים שקישטו את המדרכה. הצבעים הדומיננטיים לאורך דרך יפו שכעת גונחים אל המדרכות הריקות הם בעיקרם מתוך חלונות הראווה של חנויות הבגדים הצפופות. שם רוכבי האופניים-פזרני הכרטיסים כבר פחות פעילים. זו כבר לא הטריטוריה שלהם.

 

 

לקוחות זנות מחזיקים פעמים רבות בטיעון מסוג שמצדיק בעיניהם את מעשיהם – בין טיעונים רבים אחרים – הם אומרים לעצמם למשל, וכותבים זאת בפורומים, שנשים בזנות הן נשים מסוג אחר, "נשים שנולדו להיות זונות", בניגוד לכאורה לנשים אחרות, "רגילות". בניגוד גמור לכאורה לאמותיהם או אחיותיהם או בנותיהם בביתם. במשל על אוטוסוגסטיה זו, וכמסקנה מתבקשת מטיול רגלי בתל אביב, נראה שיש רחובות שנולדו לדמם, ויש כאלו שלא.

 

בראיון לאתר הארץ לפני כחודש, אמר במאי הסדרה דני רוזנברג כי "הסדרה מתחילה כפנטזיה גברית ובמהלך העונה הפנטזיה הזו קורסת אל תוך המציאות". תום שובל, היוצר השותף, הוסיף ואמר, "רצינו לייצר עולם שבו הגבר הישראלי הוא אובייקט מיני, כזה שמתייחסים אליו בתור חפץ. יצרנו עולם שהוא קצת הפוך לזה שקיים במציאות. נשים הרי חוות את המצב הזה באופן יום?יומי לצערי, ורצינו להנכיח על המסך את המצב הלא נוח הזה מהצד ההפוך".

 

בזמן שבו במאים מתחבטים כיצד להעביר באופן "דרמטי-קומי", כפי שמוגדרת הסדרה, את היפוך יחסי כוחות, המציאות היא לא רק "קצת הפוכה", היא דיכוטומית באופן גרוטסקי לקומדיה קלילה שמציגה את הנשים כמשדלות מינית את הגברים לזנות.
לו אתן בכל זאת ליוצרים נקודות זכות, הרי שייתכן שמדובר בסדרה שפונה רק לכאורה לקהל נשי, בקריצה שובבית – על חשבון תעשיית הזנות שבפועל אכזרית בעיקר לנשים – אולם בעצם פונה לגברים. מפתה אותם באותם כלים שחוקים ונושנים של "סקסיות" ו"נועזות" אך למעשה תציב מראה מול פניהם. אני בכל מקרה לא אהיה מסוגלת לצפות בסדרה ולבדוק את התיאוריה הזאת והאם הבטחתו של רוזנברג תתממש וכיצד – כי כל עוד במציאות נשים, קטינות וקטינים וטרנסג'נדריות בזנות מוכות, נרצחות, ומתאבדות, אני לא מוצאת על מה לצחוק.

תגובות (0)
הוסף תגובה