מוסד הניסויים: לנקות זבל של אחרים בשביל לשרוד

למנקה בחדר הכושר בו אני עובדת קוראים מרי. היא בת 20, הגיעה ממדינה באפריקה שמעולם לא טרחתי לברר את שמה, הקול שלה חלש, דק ומפוחד וכמו על רוב המנקות, גם עליה לא נעים להביט בזמן עבודתה. כל עבודה מכבדת את בעליה, כך חינכו את רובנו להאמין או לפחות לדקלם בקול רם, אבל שקרן מי שיגיד שאין הילת עבדות ונחיתות סביב ענף התעסוקה הזה, המציב את מי שנקלעו לסיטואציה בה אין להם ברירה אלא להתפרנס מניקוי אחר אחרים בפוזיציית עבדות מודרנית בה הם מלכלכים את הידיים בחרא של אחרים, תרתי משמע.

 

לניסויים הקודמים של תמוז קולבר:

 

השבוע נשלחתי להיות מנקה. "את לא באמת צריכה לנקות, מן הסתם, רק להתלוות אליה" הבהירה לי העורכת ששלחה אותי לקבץ נדבות ברחוב ללא היסוס רק לפני כמה חודשים, ובמילים אלו צבעה באדום את הקו שמפריד בין מי שעובד בניקיון לבין שאר חברי האוכלוסיה הזוכים לא לוותר על כבודם, הקו הנחצה רק כשמגיעים לשפל המדרגה. "תגידי להם שהם הגזימו, שיש לך גבולות וזה כבר מביך", התרעמה ג' חברתי הטובה למשמע תלונותי על המשימה – "למה שלא ישלחו אותך להיות זונה וזהו?". בשלב הזה כבר הייתי מחויבת למשימה אז מלמלתי בייאוש משהו על משכורת ועל זה שלא תמיד מקבלים את מה שרוצים וחיכיתי ליום הניסוי פחות או יותר כמו לעקירת שן – ידעתי שזה לא יהיה נעים אבל הכרתי בעובדה שצריך לגמור עם זה.

 

 

בניגוד לחברתי ג', שגדלה עם צוות אחזקה שלם שעבד עבור הוריה בביתם בצפון תל אביב, נקודת המבט שלי על המקצוע קצת אחרת. כשהייתי קטנה, חנות הפרחים שהיתה בזמנו לאמא שלי, אמנית במקצועה, פשטה רגל. בהיותה אם חד הורית עם חובות לספקים ובת להאכיל, בחרה אמי, הגיבורה האישית שלי והאישה המוכשרת והאינטיליגנטית ביותר שהכרתי בחיי, לנקות בתים כדי לצאת מהברוך הכלכלי. במשך פרק זמן של כמה חודשים היא ניקתה שני בתים ביום, ובתמורה לקריעת גופה מהמאמץ הכביר הצליחה במהרה לעמוד על הרגליים ועזבה את הענף. חשבתי עליה כשעמדתי מול דלת הכניסה לדירתם של זרים בעיר חולון בשעה שמונה בבוקר, ולמרות העייפות, העצלות והאנטגוניזם הכללי שפיתחתי למשימה אליה נשלחתי עטיתי על עצמי את החיוך הכי גדול שיכולתי לגייס בהתחשב בנסיבות, וצלצלתי בפעמון.

 

מזיעה, מתנשפת, שוטפת רצפות

את הדלת לדירתה הענקית של שלומית, גימלאית נעימת הליכות, פתחה לי גליה, אישה בעשור החמישי לחייה עם מזג חם ועיניים טובות. כל מבוכה שחשתי התפוגגה תוך שניות אחדות כשנמשכתי לכיוון המטבח המצוחצח ע"י גליה ואסתר חברתה, שמאוחר יותר נודע לי שמכהנת גם כשותפתה לעבודה בניקיון בתים גדולים. גליה ואסתר, נשים חזקות, מקסימות, דעתניות, אינטילגנטיות וחמות, הושיבו אותי על כיסא ולא נתנו לי לזוז ימינה ושמאלה. הן השקו אותי במים, דאגו שלא יחסר לי כלום והתייחסו אליי בחום ואהבה. שלומית, בעלת הבית, מגדירה אותן כ"חברות" שעוזרות לה. דווקא ביום אותו בחרתי להפוך ל"יום בחיי" נשים העובדות במשק בית (המונח שהחליף את המושג "מנקה" בלקסיקון שלי) נפלתי על בעלת הבית האדיבה והנעימה ביותר לדברי השתיים.

 

כששלומית יצאה לסידורים והשאירה את הבית לרשותנו, גליה התחילה לעבוד ולקחה אותי איתה. עמדתי מנגד כשצפיתי באישה בגילה של אימי שוטפת מרפסת שמש ענקית ביום אוגוסט רותח, זיעה ניגרת מפניה כשהיא מתנשפת ממאמץ. כשהבטתי בה הרגשתי את ליבי נחמץ בקרבי. מדובר באישה שהייתי קמה עבורה באוטובוס, ולנגד עיניי עובדת בעבודה פיזית עבור שכר שעתי. תחת השמש הקופחת היא סיפרה לי איך הגיעה לעבודה במשק בית כמוצא אחרון אחרי ששוחררה מעבודתה הקבועה לפני כ-20 שנה, ולמה המשיכה לעבוד בה, למרות השכלתה הגבוהה, כחבל ההצלה היחידי שעוזר לה לפרנס במגמת הישרדות כאם חד הורית לארבעה ילדים.

 

 

מעברי כבת לאם נאבקת אני מכירה היטב את החוקים המפלצתיים של ביטוח לאומי החלים על  אמהות חד הוריות, חוקים הדוחקים אותן לפינה ומקשים עליהן לצאת ממעגל העוני.  גליה סיפרה על תקרת השכר הנמוכה להחריד שבמידה ואם חד הורית עוברת אותה קצבתה מהמדינה מקוצצת אוטומטית. הכרתי את הסיפור שלה מקרוב. הוא ליווה אותי בבית במשך שנים, סיפור על נסיבות וחוקים שדוחקים אמהות במלחמה קיומית לחפש עבודות מזדמנות עם שכר שמשולם בשחור או לחילופין להקדיש את כל זמנן לשילוב בין עבודות לאורך כל שעות היממה כדי להצליח לפרנס את ילדיהן.

 

"העבודה הזאת מזכירה קצת זנות. בזנות את מוכרת את הגוף והנפש שלך, במשק בית את מוכרת את הנפש ואת הכח הפיזי". גליה, תוך כדי גלגול שטיחים ענקיים בסלון, סיפרה לי על הניתוח שהיתה אמורה לעבור ודוחה כבר שנים. "הרגל השביתה אותי, היא נפצעה. רופאים אבחנו אותי והמליצו על ניתוח, לא עבדתי כמה חודשים בזמנו ואני לא יכולה להרשות לעצמי את זה אז חזרתי לעבוד. מי ישלם לי שכר דירה?". עבורה אין הפסקות, אין מנוחה. העבודה מאפשרת את קיומה וקיום משפחתה בכבוד. היא לא מתלוננת, למרות הכאב וההקרבה העצומים, ומביטה קדימה אל מטרת העל לאפשר לילדים שלה הזדמנות לעתיד אחר.

 

נעלם צמיד? זה בטח המנקה שגנבה

גליה ואסתר סיפרו לי איך הכירו כשהתנדבו בועד ההורים של ילדיהן שלמדו באותה הכיתה. כשגילו ששתיהן עובדות במשק בית החליטו לשתף פעולה ולעבוד ביחד, כי ביחד קל יותר, נפשית ופיזית. כשישבנו להפסקה במרפסת בשעה שהרצפות התייבשו הן סיפרו על הקבוצה השניה והנפוצה יותר של הטיפוסים המעסיקים עוזרות, שבניגוד לשלומית אינם תופסים אותן כחברות אלא כמנקות.

 

"יש כל מיני רמות. כשמתחילים לעבוד בדרך כלל מגיעים למקצוע הזה ממצוקה כלכלית ולכן אין ברירה ולוקחים כל הצעת עבודה, כולל אנשים גסי רוח שמדברים בזלזול, יושבים ומביטים בנו עובדות ומתייחסים אלינו כמו לשפחות. בהמשך כשבונים מאגר לקוחות אפשר לסנן, ועדיין יש בתים שבהם אנחנו מנקות ותו לא. בתים בהם נותנים לנו לשתות מכוסות חד פעמיות, אנשים שלא מנקים אחריהם את השירותים ודירות בהן אנחנו צריכות לאסוף שאריות מזון מהרצפה ומרהיטים. במקרה קיצוני חבר של ילד בבית בו עבדנו שפך קולה על הרצפה והבן של המעסיקה אמר לו לא לנקות כי המנקה פה".

 

 

נקודה רגישה נוספת שאסתר וגליה חלקו איתי היא סוגיית האמון. "המבחנים לא מפסיקים להגיע. הם בודקים אותנו בכל מיני דרכים שאנחנו כבר מזהות בעיניים עצומות. יש כאלה שישאירו כפית מתחת למיטה כדי לבדוק שאנחנו מנקות מתחתיה או ישאירו שטר של מאה בחדר הילדים לבדוק שלא נגנוב". כשמשהו נעלם, לדבריהן, תמיד מאשימים את העוזרת בשיטת ה"אשמה עד שתוכח חפותה". באחד הבתים בו אסתר עבדה מספר שנים, נעלם צמיד לבעלת הבית. "היא התקשרה אליי בערב אחרי שעבדתי בבוקר ושאלה אם ראיתי את הצמיד. עניתי שלא, ומיד הטון שלה הפך לקר ומכני. ללא מילים, אישה שהכרתי שנים ועבדתי איתה ביחסים נעימים האשימה אותי בגניבה. בשבוע שלאחר מכן הגעתי לעבוד אצלה וזכיתי ליחס קר כיאה לגנבת. כשהחלפתי לה מצעים, ברווח בין המזרן למסגרת המיטה ראיתי את הצמיד. כמובן שכשהחזרתי לה אותו הטון חזר להיות לבבי, אבל מקרים כאלה נחרטים בנפש, זה משפיל. מעסיקים מעמידים אותך במבחני אמון, מפקפקים ביושרה שלך כאדם – מבחינתם אם משהו נעלם את גנבת כי את המנקה".

 

הכל בשביל הילדים

גליה ואסתר חולמות לפתוח חנות לחפצי אמנות. אמא שלי פתחה חנות משלה בשוק הפשפשים לפני שנה. "הכל בשביל הילדים" הוא המשפט שחזר על עצמו הכי הרבה במהלך אותו בוקר בחולון מפי אותן הנשים שבחרו לוותר על חייהן האישיים ולהגדיר את עצמן כמפרנסות, תוך כדי ויתור על נוחות, בריאות והתגלמות בכל דמות אחרת מלבד "אמא".

 

"כשהילדים היו קטנים החלטתי ללמד אותם שיעור", סיפרה לי גליה. "לקראת פורים לקחתי את הילדים לשוק. במעט שהיה לי קניתי איתם ממתקים וניירות צלופן, וביחד הכנו משלוחי מנות. בפורים נסענו לבית החולים וחילקנו את המשלוחים לילדים חולים. רציתי והצלחתי ללמד את הילדים שלי להעריך את מה שיש להם, גם אם בעיני אחרים זה מעט. מבחינתי הצלחתי – הילדים שלי אדיבים, עוזרים, חרוצים ומעריכים כל דקה שאני מקדישה מחיי עבורם".

 

כשהדלת נסגרה אחרי באותו בניין יפה בעיר חולון פרצתי בבכי. בכיתי על אמא שלי, שעדיין מקדישה כל דקה מחייה הקשים לי ולאחותי, על גליה ואסתר שבגילן שוטפות רצפות בשמש באוגוסט, על ילדים שגדלים עם רגשות אשמה שאמא חוזרת שבורה פיזית מהעבודה ובעיקר על הידיעה שככה זה, שום דבר לא הולך להשתנות.  

תגובות (0)
הוסף תגובה