העולם מתחלק לשניים: הרובצים והספורטאים

בעיני העולם מתחלק ל 2: אלו שלא יכולות לחיות בלי ספורט, קמות בחמש בבוקר לרוץ בים, מחכות בסוף היום לאימון הTRX, ובתור תחביב הולכות לשיעור זומבה. ויש את החצי השני, אלו שמעולם לא אהבו ספורט, שבכל פעם שהם צריכים ללכת למכון הם חושבים על 70 דברים אחרים שחייבים לעשות ברגע זה ממש (בינהם ניקוי המקרר, טיפול בגינה וניקוי החלק האחורי של התריסים בבית).  כשהם כבר הולכים למכון הם רוב הזמן מחפשים שירים חדשים לשמוע או מזפזפים בין הערוצים על ההליכון במהירות 3.

 

אני משתייכת לקבוצת האנשים השנייה. חייבת מסגרת,חייבת לדעת שיש לי משהו סגור בלו"ז ושאסור לי להבריז ממנו. אם לא, זה פשוט לא יקרה. אני אמשיך לרבוץ על הספה.אני עושה את זה מעולה. באמת שבא לי להזיז קצת את הגוף, לעשות משהו עם עצמי, לשחרר אנרגיות ואני פשוט לא מצליחה להתמיד.

 

החלטתי לעשות מעשה ולקחת מאמן אישי. להגיד את האמת הסיבה היחידה שלא עשיתי את זה קודם, זה המחיר. הרי ברור לי שאני לא מצליחה לגרור את עצמי לבד, והאימון שלי לא בדיוק מניב איזה שהן תוצאות, אבל גיליתי שבמסגרת "מכבי שלי" ניתנת האפשרות להירשם לשירות אימון אישי ב21 שקלים לאימון, לקבוצה של 10 אימונים, אז החלטתי לנסות. נשמע בול בשבילי.

 

התקשרתי למוקד B-WELL  של מכבי ודרכם תיאמתי עם המאמנת החדשה שלי בפארק בהרצליה. עוד לפני שהתחלנו להתאמן היא שאלה אותי מה אני מחפשת מהאימון- לרדת במשקל, להתחטב לעלות מסת שריר או סתם הרצון לעלות במדרגות בלי להתנשף שעה אחרי.  אז מיד עניתי הכל חוץ מהמסת שריר.

 

התחלנו לעבוד, התחלנו בחימום ריצה של רבע שעה בפארק. כבר בשלב הזה הרגשתי איך הרגליים שלי רוצות לרדת מהמסלול לכיוון האוטו, להתניע ולחזור לספה הנוחה בבית, אבל לצערן ולמזלי המאמנת הייתה לצידי, אז זאת לא הייתה אפשרות. אחר כך המשכנו עם אימון בטן, ידיים, סקווטים ומתיחות. מיטל המאמנת הייתה לצידי לאורך כל האימון,דחפה,פירגנה וחיזקה. הייתי צריכה את זה.

 

אני לא אשקר ואגיד שזה היה הדבר הכי כיף שעשיתי מימי, אבל עצם העובדה שהצלחתי לעבור את זה, ועוד בחיים, גרמה לי להרגיש גאווה. אני לא חושבת שבחיים הזעתי ככה באימון שעשיתי לעצמי (אם עשיתי), ועם כל הכאב, הזיעה והריח הרגשתי שאולי דווקא לאימון הזה תהיה השפעה.

 

יום למחרת קמתי עם שרירים תפוסים בכל הגוף, וכל הרמת יד, ישיבה או עלייה במדרגות באו עם ליווי של קולות כאב, ומלמול לעצמי של "למה עשיתי את זה לעצמי?!". ואז באמת חומות ההכחשה נפלו, הבנתי כמה לא הייתי בכושר- וכמה הייתי צריכה את האימון הזה לפני.

בדרך כלל הכאבים של היום למחרת גורמים לי לוותר על האימון הבא, וללכת לשתול עגבניות בחצר האחורית. אבל מכיוון שהשיעורים עם המאמנת כבר נקבעו (ויש מספר מאוד מצומצם של פעמים שבהם המחלה שלך תישמע אמינה) הגעתי גם לאימון השני. גם האימון הזה כלל התנשפות יתר, אבל היום למחרת היה הרבה פחות נורא.

 

היום אני כבר באימון החמישי שלי, ואת האמת אני מרגישה את השיפור בדברים הקטנים, הכאב מגיע רק בשרירים ולא בכיס, אני מרגישה עם עצמי הרבה יותר טוב גם אם מדובר רק בחמישה מפגשים בינתיים,מתאהבת במיטל ובמה שהיא מצליחה להוציא ממני מפעם לפעם ובקיצור,ההחלטה הכי טובה שיכולתי לעשות. במיוחד לפני החגים.

 

אני בטוחה שגם כשאסיים את סדרת האימונים,אדע לשחזר ולאמן את עצמי רק אזדקק להתמדה ולשמר את הרצון.

תגובות (0)
הוסף תגובה