לחזור לגור עם ההורים באמצע החיים

ישראל של 2015 לא מהווה חממה נעימה במיוחד לאזרחיה הצעירים הכמהים לעצמאות. כנפי הגוזלים שעוזבים את הקן חמושים בשאיפות, חלומות ולפעמים אף דיפלומה ממוסד אקדמאי כזה או אחר, נקצצות במהרה ע"י שכר המינימום הנמוך בשוק, מחירי המזון שבשמים, שכירות חודשית שנוגסת במשכורת ואינה משאירה פירור ושכר לימוד לא מסובסד המאלץ את האמיצים המעזים לשלב ניהול משק בית עם רכישת השכלה לקרוס תחת הלחץ ללא עזרה מהמדינה. רבים מצעירים אלו בוחרים להניח את האגו וחזון הפרטיות בצד ולחזור הביתה או מלכתחילה לא לעזוב את בית הוריהם החוסך להם אלפי שקלים בחודש ולפחות כמה שיערות לבנות על הראש.

 

נגה (27) מתל אביב היא האחרונה מבין חברות הילדות שלה שנשארה בבית ההורים. היא בוגרת תואר ראשון בעיצוב, במהלכו התגוררה עם שותפה במשך מספר חודשים שבסופם בחרה לשוב להתגורר בבית הוריה, ומתחילה השנה תואר ראשון נוסף, הפעם בהנדסה. "בתחילת הלימודים לפני כמה שנים עזבתי את הבית וחזרתי ממש עם הזנב בין הרגליים. המעבר מבית מסודר ומאובזר לדירת שותפים מוזנחת היה מטלטל. אני ילידת תל אביב, הבית של אמא היה במרחק רבע שעה של הליכה מהדירה וכל הזמן הדהד לי בראש שאני יכולה לחיות בנוחות מירבית בלי לשלם, ללמוד בלי לעבוד, לפתוח מקרר ולגלות בו אוכל שלא עלה לי בשעות מלצרות, אז חזרתי. זה היה קצת מביך והרגיש תבוסתני אבל התחושה עברה וצלחתי את התואר בכיף. בסוף הלימודים, אחרי שנה של ניקוי ראש ועבודות סתמיות היה ברור לי שאני צריכה לבחור – לחזור ללמוד או לעזוב את הבית ולהתמודד עם הצורך להקדיש יותר ממחצית מכל משכורת שארוויח רק על מחיה. הפחד להיכשל שוב שיתק אותי והחלטתי להישאר וללמוד משהו, מה יש לי להפסיד".

 

יש שיגידו שאת מפסידה את העצמאות שלך.

"המון אנשים מגיבים ככה, שואלים איך אני גרה עם אמא בגיל הזה ונותנת למישהו דין וחשבון, תוהים אם אני לא מרגישה מוזר לריב עם אחותי הקטנה על האמבטיה. אז מצד אחד כן, לא התחלתי לבנות לעצמי מקום שכולו שלי ולא "יצאתי החוצה" לעולם ולמדתי לחיות. אני שומעת על זה המון, מאנשים שתוהים אם יהיה לי חסך אם אני אצא מהבית רק כדי לגור עם בן זוג, אם זה לא מוזר להתחיל לשלם חשבונות בגיל מאוחר כי אני ככל הנראה אשאר בבית ההורים עד סוף התואר. מהצד השני, אני מבינה שאולי חלק מהדברים נאמרים מקנאה. מי לא היה רוצה להוריד מעצמו את הנטל של כמה אלפי שקלים על שכר דירה ואוכל. אם זה שווה את המגורים עם ההורים? מבחינתי כן."

 

מה עמדתם של ההורים בנוגע להישארותך בבית?

"כשעזבתי בתחילת שנות העשרים שלי אמא דחפה אותי לחזור. גרתי אז ביפו, כחלק מפרוייקט מלגות של העיריה בה סטודנטים הגרים באיזורים בעייתיים בעיר זוכים למלגה גבוהה מאוד בתמורה להתנדבות. שנאתי את הדירה, לא הצלחתי ליישם על עצמי את אורח החיים של סטודנטים אחרים שמשלבים לימודים ועבודה כאילו אין צורך לנשום ולנוח ואפשר לפעול על אוטומט ולחיות בלו"ז מטורף שלוש שנים.  החזרה הביתה הייתה כמו אוויר לנשימה ובסה"כ הקלה על ההורים שדאגו לי. השנה שאחרי התואר היתה בעייתית כי הייתי יותר בבית והיו חיכוכים. בסופו של דבר ההורים החליטו ביחד איתי שהישארות בביתם תלויה בהמשך הלימודים שלי כדי שאי הנוחות שלהם תהיה מוצדקת כביכול."

 

"תראי, אני יודעת שאני מבוגרת יחסית ואני סופגת המון ביקורת ומבטים מזלזלים מחברי לשכבת הגיל שעצמאים כלכלית כבר כמה שנים, אבל העולם שלנו לא קל ולהיות סטודנטים או אפילו סתם אזרחים מהשורה ששוכרים דירה במרכז זה כמעט בלתי אפשרי. בחרתי לנצל עד תום את האפשרות שלי לחמוק מלהיכנס למעגל העוני והעבודה האינסופית רק כדי להחזיק את הראש מעל המים. אני יודעת שזה לא נראה או נשמע טוב, אבל אני מוכנה לספוג את הדעות של עצמי ושל אחרים עבור הפריווילגיה להוציא את המשכורת שלי על עצמי או לחסוך אותה לעתיד במקום לממן לבעל בית את הדירה הבאה שהוא יקנה לעצמו מהשכירות המופקעת שהוא גובה".

 

 

הדרך להחזיק את הראש מעל המים? צילום: shutterstock

 

לתת לבת דחיפה קטנה לחיים עצמאיים

כמו נגה, גם בתה של סימה (58) מהרצליה מיאנה לעזוב את הבית. השנה, כשלבתה מלאו 29, החליטה האם חד הורית עבור בתה שהגיע הזמן לפרוש כנפיים. "הבת שלי פשוט יצאה קצת מפונקת מדיי", היא צוחקת, "כנראה זאת אשמתי. גידלתי אותה מוקפת בחברים שבאים מבתים מאוד אמידים. אצלי תודה לאל לא חסר דבר, אבל אני עובדת קשה עבור הבית והחיים שהענקתי לי ולה ובניגוד להורים של חברותיה איני יכולה לממן לה דירה בעיר הגדולה. השנה, כשמלאו לה 29, החלטתי שהגיע הזמן שאתן לה דחיפה קטנה ואעודד אותה לצאת לחיים עצמאיים."

 

סילקת אותה מהבית?

"אפשר לומר, אבל באמת שעשיתי את זה לטובתה. אתם דור שקצת נופל בין הכיסאות, הצעירים של ימינו. כשאני הייתי בגילכם כבר ניהלתי משק בית ופרנסתי את הבן הגדול שלי, אבל גם ידעתי שההשכלה שלי מקנה לי פרנסה וביטחון כלכלי. אצלכם המצב שונה, הקלפים נטרפו. השכלה לא מעניקה ביטחון כלכלי, שכר דירה שבעבר היה תופס רבע מהמשכורת הפך לחצי, המחיה יקרה, נישואים לא באים בחשבון לפני גיל 25, זה מפחיד. מה שכן, זו המציאות. אני לא בחרתי שהיא תהיה כזו, והיא בהחלט קשה ואכזרית לצעירים שצריכים לעבוד שישה ימים בשבוע כדי לחיות חיים פשוטים בכבוד, אבל אין לי איך לשנות אותה ובתי הקטנה היתה חייבת להשתלב בעולם המבוגרים איכשהו. הסברתי לה את זה."

 

והיא הבינה?

"עדיין לא לגמרי, אבל זה יגיע. כשילדים עוזבים את הבית ומתעוררים למציאות חדשה בה החיים הם כלבו ענקי בו כמעט כל תזוזה עולה כסף הם מקבלים השכמה מאוד אלימה ומתבגרים. תהליך ההתבגרות הזה כולל שינוי בתפיסה אותנו ההורים כאמא/אבא שחיים בשבילם והפיכתנו לבני אדם קשי יום בדיוק כמוהם. כרגע הקטנה שלי לא כך כך מבינה את הצורך שלי בפרטיות, בשקט, בשחרור מהמחויבות שלי כאמא במשרה מלאה כשהילדים שלי כבר גדולים, אבל היא תבין. אני יודעת שזה היה צעד נכון עבורה, אישה צעירה לא יכולה להתחיל את חייה העצמאיים רק בתוך מוסד הנישואין."

 

הבת שלי לא מבינה את שלי בפרטיות. צילום: shutterstock

 

משפיל. אבל זו חשיבה כלכלית נטו

כשישבתי עם ירון (46) בבית קפה ליד מקום עבודתו החדש בתל אביב, הוא לא הפסיק להביט לצדדים ולתור אחר מכרים שאולי עלו על משפט או שניים משיחתנו. אחרי פירוק העסק המשותף וסיום מערכת היחסים ארוכת הטווח עם בן זוגו במהלך העשור האחרון, החליט לקחת החלטה כלכלית, לבלוע את כבודו ולחזור הביתה במטרה לחסוך כסף לדירה במקום להשקיע במחירי שכירות מופקעים. "זה משפיל, אין דרך אחרת לתאר את המצב, אבל החשיבה שלי היא כלכלית נטו. עכשיו אני אמנם רווק הומו מזדקן שגר עם אמא, אבל בעוד כמה שנים תהיה לי דירה, בניגוד להולכים בתלם ומגלגלי העיניים שמתחתנים עם הצ'קים לבעל הבית."

 

איך הסביבה מגיבה לגבר בגיל שלך שגר בבית הוריו?

"אז זהו, שזה מצחיק. חלקם הגדול לא יודעים. תחשבי על זה, כל כך מובן מאליו שיש לי בית משלי שזה לא משהו שעולה על הפרק כאופציה בכלל. כשאנשים חטטנים במיוחד ממש מתעקשים וחופרים בנושא הרחוב הספציפי שבו אני גר ומספר החדרים בדירה שאני שוכר, אני ממלמל חלושות שאני גר אצל ההורים ושם בדרך כלל השיחה נגמרת כי לא נעים להם להמשיך לנבור בחיי. סתם, חשוב לי להבהיר שזאת לא באמת בושה – אני מודה בכל יום ויום שהיתה לי את האופציה לחזור הביתה ולחסוך, זאת לא בושה לדעתי, זאת השתקפות של המצב הכלכלי בארץ – בלתי אפשרי לקנות בית. אני בחרתי לעשות את הבלתי אפשרי וזה המחיר שאני מוכן לשלם. ה"פאדיחה" כביכול באה לידי ביטוי בחיי האהבה שלי כרווק שהוא בעצם גרוש בנפשו ואמור לצאת לשוק תחת הקטגוריה "מזדקן שגר עם ההורים", זה כמו להסתובב עם אות קלון."

 

וההורים מוכנים לשאת בנטל של "ילד" בבית שוב?

"ההורים שלי מדהימים. אמא שלי חיה בשביל הילדים שלה, ואבא שלי עבד עבורנו כל חייו. זה מצב קצת מורכב, כי גם הם וגם אני אנשים בוגרים עם סדרי יום שונים לחלוטין  והרגלים אחרים – זה קצת כמו לגור עם שותפים שאתה חייב לאפשר להם לנצח בכל ויכוח, אבל אין ברירה – משתדלים הרבה, מתקשרים יותר, מתפשרים המון ומסתדרים. חבר טוב שלי פתח עסק בגיל ארבעים, הפסיד את החסכונות והבית שלו ושל אשתו והם חזרו ביחד להורים שלה – זה לא משהו שלא קורה. אצלי מדובר בסדרי עדיפויות עם חשיבה לטווח הארוך וההורים שלי בסך הכל מבסוטים, יש להם שוב ילד לדאוג לו, להאכיל אותו ולדבר איתו מהבוקר עד הערב על נכדים ואני בינתיים מפנטז לי על דירת חדר בשכונת שפירא וסופר את הימים."

תגובות (0)
הוסף תגובה