על רוצחות סדרתיות וצרות אחרות

מעטים יודעים שביולי השנה נאסרה תמרה סמסונובה בת ה-68 שרצחה וביתרה את גופותיהם של יותר מ-13 אנשים ופיזרה את איבריהם ברחבי סנט פטרסבורג. איברים פנימיים הוצאו מהגופות ונראה כי סמסונובה אכלה אותם.

עוד באון לייף:

כבוד מפוקפק שמור לרוצחים סדרתיים בתרבות הפופ, אך זו מתעלמת באופן בוטה מהאגודה הבריטית לפסיכולוגיה, שקבעה כי אחד מששה סוציופתים רצחניים הוא אישה. ובכל זאת, לא הרבה ידוע על רוצחות סדרתיות. ייתכן כי אחת הסיבות לכך היא העובדה שעד לא מזמן טופלו נשים קרימינאליות רק על ידי גברים – החל משוטרים, משפטנים ומחוקקים, וכלה ברופאים, חוקרים וגישות תיאורטיות המציגות את הנושא באופן חד-צדדי ותמיד ביחס לגברים. פרופסור סיגרון רוזמאנית', מומחית לנוירולוגיה ופסיכיאטריה, חקרה יותר מ-3000 מקרים מאז 1997 לצורך הכנת דוחות על נאשמים ונאשמות בפלילים באוסטריה. ספרה "האם נשים רוצחות טוב יותר?" ראה אור בגרמניה לפני כשנתיים והציע את התשובה המתבקשת –  כן. "נשים בהחלט יצירתיות ומקוריות יותר מגברים ויש להן יותר תושייה".

ביתרה את גופותיהם של יותר מ-13 אנשים ופיזרה את איבריהם. תמרה סמסונובה

לדוגמה, אליזבת בטורי, רוזנת הונגריה מהמאה ה-16 זכתה למקום של כבוד בספר השיאים של גינס על היותה "הרוצחת הסדרתית הפרודוקטיבית ביותר בתחום". במחשבה שכך תשמר את נעוריה, היא התעללה ורצחה יותר מ-600 נערות, ורחצה בדמן. רוצחת יצירתית נוספת, שמרצות רבות ודאי יוכלו להזדהות עמה, היא איימי בישוף, פרופסור לביולוגיה מאלבמה שירתה בשישה אנשים במהלך פגישת צוות באוניברסיטה שסירבה להעניק לה קביעות. בראיון לשבועון הגרמני 'דר שפיגל' סיפרה רוזמאנית' שבאופן אישי ובהשוואה לגברים, היא חוששת יותר מנקמנות נשים. בספרה היא מתארת בין השאר מקרה של "אלמנה שחורה" שנישקה את בעלה בתשוקה והחליקה כמוסת ציאניד לפיו תוך כדי, כדי שיאלץ לבלוע. השילוב בין ארוס ותנטוס, יין ויאנג, כמו גם התביעה לבלוע כשלעצמה, מעבירים מסר שאינו משתמע לשתי פנים. גם קת'רין נייט האוסטרלית, רמזה על רגשותיה כלפי מוסד המשפחה באופן מקורי ביותר כשבישלה את בעלה והגישה אותו לילדיה בשנת 2011.

ירתה בשישה אנשים כי לא קיבלה קביעות. איימי בישוף

מוקדם יותר השנה, מריסה הריסון, פסיכולוגית אבולוציונית מאוניברסיטת פנסילבניה, יצרה פרופיל פסיכולוגי על סמך 64 רוצחות סדרתיות שפעלו בארה"ב בין השנים 1821 ל-2008. על פי ממצאיה, הרוצחת הסדרתית הממוצעת, קוצרת לפחות 6 קורבנות בממוצע. היא ניחנה באטרקטיביות פיזית ובמקצוע נשי סטריאוטיפי המעוררים אמון בקורבנותיה ומשרתים את תחביבה האפל. את הרצח הראשון היא מבצעת בראשית שנות ה-30 לחייה. מחקר של ורנון ג' גברת' מ-1995 מצא כי בעוד רוצחים סדרתיים מונעים על ידי עונג מיני ודחף להשפיל ולשלוט, המוטיבציה העיקרית של נשים היא כסף. דוגמאות ל"רוצחות מטעמי נוחות" כוללות את דורותיה פואנטה מקליפורניה, מטפלת בשנות ה-70 לחייה שעבדה בבית מחסה לקשישים ולוקים בשכלם, רצחה וקברה 9 מהם בחצר, והמשיכה לאסוף את קצבאות הביטוח שלהם. גם המתאגרפת המקסיקנית חואנה בראזה, אם חד הורית כבת 50, נאסרה בשנת 2006 אחרי שחנקה וגנבה לפחות 11 קשישות שלהן כביכול דאגה. להונאת הביטוח המרשימה ביותר אחראית מרי אן כותון. הרוצחת הסדרתית הראשונה של בריטניה קצרה יותר קורבנות מג'ק המרטש כשהרעילה את אמה, שמונת ילדיה, שבעה ילדים מאומצים, חברה אחת, שלושה בעלים ומאהב.

רצחה וקברה 9 קשישים בחצר. דורותיה פואנטה

חוקרים אבולוציוניים מאמינים כי ההבדלים בין מניעיהם של המינים נובעים מכך שמאז ומתמיד התמקדו נשים באגירת משאבים בעוד גברים הקדישות את מרצם להפצת זרע. הבדל נוסף ניכר בהעדפה של גברים לתקיפה פיזית וחיבתן של נשים, ממש כמו באגדות, לרעל. החוקרת האבולוציונית אן קמפבל טוענת כי ייתכן שנשים ממעטות להשתמש באלימות כיוון שהן חסרות את אינסטינקט ה'לחימה או מנוסה' הטבעי כל כך לגברים, לאור העובדה שעד המהפכה הפמיניסטית, לא יצאנו עמם לצוד. היא סוברת כי אסטרטגיות פסיביות-אגרסיביות כמו רכילות ונידוי חברתי, סייעו לאימהות ורעיות להימנע מאלימות פיזית לטובת צאצאיהן, כדי שיוכלו להמשיך ללקט, לבשל ולטפל.

יחד עם זאת, קשה להתעלם ממספרן של "מלאכיות המוות", כינוי חיבה לאימהות, אחיות ומטפלות שרוצחות ממניעים שאינם כלכליים וכאלו הסובלות מתסמונת מינכהאוזן ומונעות מרצון בתשומת לב. לדוגמה, ג'ין אן ג'ונס, אחות ילדים מטקסס, הזריקה רעלים שונים ל-50 תינוקות, גרמה להם לחלות ואז ניסתה להצילם כדי לזכות בשבחים. למרות הממצאים, ג'ונס הואשמה ברצח של תינוק אחד ועתידה להשתחרר מהכלא ב-2017. ב-1986 נאסרה מרי-בת' טינינג מניו יורק אחרי שהתגלה כי הרעילה את תינוקה, אז התברר כי כבר רצחה תשעה מילדיה. "אנחנו לא נתקלים בזה עם גברים", מעידה הפסיכולוגית המשפטית קרי דיינס. "כנראה מכיוון שבדרך כלל אלו נשים השואבות את כוחן ממעמדן כמטפלות".

הזריקה רעל ל-50 תינוקות. ג'ין-אן ג'ונס

עוד טוענת דיינס כי נשים רוצחות באופן מעשי ונקי יותר. "ייתכן שהן מונעות על ידי התוצאה הסופית" – מישהו מת, "ופחות ממעשה הרצח עצמו". כמובן שגם ייתכן כי נשים משתמשות באמצעים נחבאים אל הכלים כדי שיוכלו להמשיך בפועלן מבלי להיתפס. המיילדת ההונגרייה ג'וליה פזקס לדוגמה, סייעה ליותר מ-300 נשים בעיירה נגירב להרעיל ולהיפטר מבעליהן שחזרו ממלחמת העולם הראשונה, כדי שאלו לא יפריעו למהלך חייהן עם המאהבים החדשים שהכירו. מריה סוו'ייננברג ההולנדית הרעילה והשתלטה על הירושה של עד 90 אנשים ממשפחות שבהן טיפלה כולל משפחתה שלה.

ישנן כמובן רוצחות סדרתיות שאינן מונעות מתאוות בצע אלא מתשוקה לריגושים ותחושת הכח הנובעת מהפעלת כח. "מלאכיות המוות מל?י?ינ?ץ" לדוגמה, היו 4 אחיות אוסטריות שבשנת 1989 הואשמו בהרעלתם של 49 קשישים שהיו בטיפולן. בפועל נראה שרצחו יותר מ-200. ג'יין טופאן, אחות בת 26 ממסצ'וסטס בת המאה ה-19, ערכה ניסויים ביותר מ-30 חולים. עם הזמן הקצינו נטיותיה והיא החלה להרעיל את מטופליה למוות ובהמשך גם רצחה את אחותה. טופאן העידה כי היא מפיקה עונג מיני מצפייה באנשים גוססים וכי שאיפתה הייתה "לרצוח יותר אנשים מכל רוצח אחר". היא מתה במוסד סגור ב-1938.

הפיקה עונג מיני מרצח. ג'יין טופאן

ההנחה ששיטות הפעולה של נשים, בראש ובראשונה השימוש ברעל, נובעות מכורח היותן חסרות את הכוח הפיזי הנדרש להכניע קורבנות במו ידיהן, נפסלת עם דוגמאות של קרימינאליות עם מבנה גופו החסון של דה נירו בסרטיו זוכי האוסקר "השור הזועם" ו"פסגת הפחד". אחת מכוכבות הז'אנר היתה בל גאנס, נורווגית שהיגרה לדרום ארצות הברית במחצית המאה ה-19 ושקלה יותר מ-90 קילו שהיתמרו לגובה של עץ בינוני. גאנס הרעילה והכתה למוות 13 עד 40 איש במשך עשורים, ביניהם ילדיה, שניים מבעליה ומאהבים אחרים בעלי ביטוח חיים, שהכירה באמצעות מודעה שפרסמה במדורי היכרויות בעיתונים שונים. חלק מן הגופות נמצאו קבורות בחווה של גאנס אך היא הספיקה להעלם ומעולם לא נתפסה.

היכתה למוות 13-40 אנשים. בל גאנס

מקרים אחרים של סאדיזם נשי המצדיקות את תביעתנו לשוויון מלא כוללות את אלו של דלפין לה לאורי, בת החברה הגבוהה של ניו אורלינס במאה ה-19 שהרעיבה, התעללה ורצחה מאות עבדים שחורים שגופותיהן השחוטות התגלו לאחר שריפה בביתה, ואילזה כוך. "הב'יץ' מבוכנוולד" הגדילה לעשות כשתפרה כפפות ואהילים מפיסות עור מקועקעות והכינה חפצי נוי מראשיהם המקובצים של אסירים שנרצחו במלחמת העולם השנייה.

למרות שלא נמצאה די אינפורמציה היסטורית שתאפשר להסיק מסקנות חד-משמעיות על הגורמים שהפכו את הנשים במחקר של הריסון לרוצחות סדרתיות, ביחס לגברים ולאוכלוסייה הכללית, בלטובסיפור חייהן דפוסים של התמכרויות, מחלות נפש והתעללות.באופן כללי וודאי שמדובר בהיסטוריה של אלימות, אין להקל ראש בנסיבות המובילות לרצח ונשים אכן נידונות לעונשים קלים מגברים בעוון אותם הפשעים. אולם הריסון לא פוטרת נשים מן האחריות למעשיהן ומאמינה שגם עם רקע של אלימות, מדובר בבחירה שאינה שונה מזו של רוצחים סדרתיים. "אנשים אומרים 'מה עוד יכולה אישה במצב הזה לעשות?' סיפרה הריסון בראיון ל'ניו יורקר'. "בפעם האחרונה שבדקתי, לצאת מהדלת ולעולם לא לחזור, זאת תמיד אופציה. אנו עדיין מחפשים דרכים למזער פשעים של נשים". "תסמונת האישה המוכה" על פי דעתה, נשענת על ההנחה שנשים אינן מסוגלות להחליט לבצע מעשים מסוימים פשוט כי כך החליטו, כי כך הן רצו. הסברה שלנשים שחוו אלימות אין ברירה אלא לרצוח, מניחה שאלימות נשית היא תולדה של פתולוגיה ולא של רצון חופשי, הנשלל מנשים פעמים רבות.

ייתכן כי המקרה של איילין וורנוס מ-1989 עורר כל כך את עניין הציבור כי הוא קרא תיגר על חוסר האמון הפטרנליסטי בצדו המכוער של המין היפה. וורנוס, אישה קשת יום מפלורידה אותה גילמה השחקנית שרליז ת'רון בסרט "מונסטר" משנת 2003, ירתה בשבעה גברים זרים באוויר הפתוח, ולא ביצעה את המלאכה באופן נקי, איטי וביתי "כיאה לאישה". בניגוד לאלמנות השחורות ומלאכיות המוות, היא חרגה מפרופיל הרוצחת המקיאבלית הטיפוסית המרעילה את מכריה בסביבתה המוכרת.הפוטנציאל לאלימות הוא חלק בלתי נפרד מן האופן שבו אנו תופסים את אחינו לצלע. אין ציפייה שיסתירו וידכאו את הפן הזה באישיותם מרחם עד קבר. לעומתם, נשים אמורות להתנהג כאילו צד זה אינו קיים בהן ולכן, על פי התאוריות, אנו תמיד מועדות לפורענות שאין לנו כלים לרסן מפאת חוסר ניסיוננו בהתמודדות עם רגשות ויצרים אפלים. חשוב אם כן שקרובנו יראו וייראו שכן מחקרים אחרים, ביניהם זה של מוריי א' שטראוס מ-2007, מאשרים כי נשים בהחלט מפנטזות על אלימות ושליטה בזולתן לפחות כמו גברים אם לא יותר.

ירתה בשבעה גברים זרים. איילין וורנוס

גם רוצחות שאינן סדרתיות ממעטות לתקוף זרים רנדומלייםומתמקדות במטרד האמתי – בני זוג וקרובי משפחה.לעתים רבות מדובר בנשים שהותקפו או הושפלו בעצמן והפכו לתוקפות כתוצאה מאירוע בנאלי שהציף בהן זעם שנכבש במשך שנים. ב-2013 לדוגמה, דיווחה התקשורת על גלינה מלינגה בת ה-55 מזימבבואה שביתקה את איברו של בעלה הנואף והרגה אותו בהתקף זעם. במדינות שבהן נאמנות היא ערך עליון הפכה נקמת הפינים הגדועים לשכיחה באופן מפתיע. בתחילת שנות ה-80 התפרסם מחקר בשם "ניהול כירורגי של מגפת קטיעות הפינים בסיאם" שמצא שבין השנים 1973 ל-1980, זכריותם של 100 גברים תאילנדים נגזלה מהם בידי נשים נבגדות ופגועות. מדובר ביותר מפין לשנה, רק באייטיז ורק בתאילנד, אחת ממדינות רבות המאפשרת לנשים גישה למספריים וחמור מכך, לבלנדר. במבוא למחקר הסבירו הרופאים כי התירוץ התאילנדי הנפוץ "כדאי שלא אאחר הביתה או שלברווזים יהיה מה לאכול", אינו נפוץ בכדי. המקרה הראשון, המפורסם ביותר במערב של ב?ו?ב??יט?י?יז?ינ?ג הוא זה של לורנה בוביט שחתכה את איברו של בן זוגה עם סכין וזרקה אותו ממכונית נוסעת. (""Bobbittizeהפך למונח רפואי רשמי ב-1993). האינצידנט המפורסם האחרון הוא כנראה זה של פנג לאנג הסינית שמוקדם יותר השנה, חתכה את חלצי בעלה – פעמיים. ועדיין, מדובר באחוז קטן לעומת "פשעים על רקע רומנטי" מצד גברים, שבדרך כלל נגמרים בבית הקברות ולא בבית החולים.

זרקה את איבר המין של בן זוגה וזרקה אותו ממכונית נוסעת. לורנה בוביט

מבחינה סטטיסטית, על פי נתוני ה-FBI, רוצחים סדרתיים אחראים לפחות מאחוז ממקרי הרצח השנתיים. נשים פעילות אף פחות או שאינן נתפסות הודות לסטריאוטיפים מגדריים והעדר מידע. על אף רצונם הטוב של חוקרים אבולוציוניים ובכלל להבין מה מניע רוצחות סדרתיות,  כנראה שיש ללמוד עוד על נשים שאינן רוצחות סדרתיות. מאחר והקהילה האקדמית טרם פיצחה את שאלת השאלות "מה נשים רוצות", לא נותר אלא להיאחז בדבריה של ההוגה הפמיניסטית הנודעת סימון דה בובואר באומרה, "אישה אינה נולדת רוצחת סדרתית, היא הופכת לכזו".