לוסי דובינצ'יק: עישנתי גם במהלך ההיריון

דווקא במהלך לימודי המשחק שלי בניסן נתיב לא עישנתי. אני יודעת שזה גורם להרבה גבות להיות מורמות כרגע. אולי מכיוון שהסטיגמה על סטודנטים למשחק היא שהם מסתובבים עם סיגריה בפה, ביד ובכיס האחורי של הג'ינס כל הזמן. אלא שדווקא בשלוש השנים האלה של לימודי המעבדה וההתכנסות פנימה, החלטתי שאני מפסיקה לעשן. וזה היה קל. אני לא יודעת אם בשל העובדה שכשאני מחליטה משהו הוא מתקיים, או רק מכיוון שידעתי באיזשהו מקום שזה יהיה זמני. עישון אצלי הוא לא רק עניין של התמכרות, אלא בעיקר עניין של אופי.

 

עוד באון לייף:

 

בגיל 16 עישנתי את הסיגריה הראשונה שלי, שעד מהרה הפכה לחצי קופסא ביום. ולהבדיל מנערות בגיל הזה שנוהגות לעשן סיגריה פה וסיגריה שם בסתר, ההורים שלי ידעו שהנה, עכשיו גם הבת שלהם מעשנת. אם לא די בכך, אני הייתי זו שגרמה להם לחזור לעשן לאחר שהם בקושי רב גמלו את עצמם. למזלי, כעבור שנה הם הוכיחו שיש מבוגר אחראי בבית והפסיקו עם הניקוטין. ואני? בוודאי שהמשכתי.

 

אני אוהבת סיגריות, אוהבת ריח של סיגריות. לא אוהבת פאבים ומועדונים אבל לא בגלל הסיגריות אלא בגלל הקלסטרופוביה במקומות הללו. בחיי, הלוואי ויכולתי לא לאהוב את זה. אני מאמינה שאנשים מעשנים נשבו אולי בדיוק כמוני בקסם איש המרלבורו, בתדמית הסקסית והמסוקסת, באופי ובאימאג'. ובין יחסי האהבה-שנאה שאני מנהלת עם הסיגריות (כי בכל זאת, זה לא בריא), אני לחלוטין מודה ומתוודה שאצלי העניין נוטה יותר לכיוון של אהבה. בתקופת ההיריון שלי שקלתי להפסיק וידעתי שאוכל לעשות זאת בהחלטה מפוכחת ומודעת, אלא שאז פגשתי גינקולוג בכיר שאמר לי שבכמויות שעישנתי עדיף לא להפסיק בבת אחת כדי לא לגרום לגוף טראומה, ועליי רק להוריד כמויות. נשמתי לרווחה, ואולי גם  ארבע או חמש סיגריות ביום.

 

כשאת אימא, את יודעת שאם יש משהו חשוב יותר מכל הוא בריאותה של בתך, לכן לא מעשנים אצלנו בבית מאז שאלמה נולדה אלא רק בשתי המרפסות הגדולות שמשמשות כמקום אסקפיסטי לעישון. אל תכעסו, אבל אני בהחלט מודעת שכאימא עם סיגריה בפה אני עלולה לגרום לבתי לחשוב שסיגריות הן חלק מהחיים, אלא שאני מאד מקפידה להסביר לה שמדובר בהרגל רע שעדיף לא להתחיל לעולם. בתקופת הגמילה בבית הספר למשחק המשכתי לעשן אם כי בדמיון, וזוהי בעיני נקודת התורפה אצל מעשנים גמולים- הם לנצח יסחבו את הקביים האלה כל החיים. קביים בדמותן של סיגריות.

 

גברים מעשנים אף פעם לא הפריעו לי, להיפך. אני גם לא הפרעתי להם. אני זוכרת אולי פעם אחת שמישהו שיצאתי אתו העיר לי על העישון, אך ההערה הזו חלפה לה ביעף.  כנערה וכאישה צעירה העוסקת בתיאטרון, התפיסה של הבוהמה האומנותית השתיינית והמעשנת היתה בעיני דבר סקסי ומושך. אלא שבזמן האחרון, וייתכן בהחלט שזה אפקט הבגרות שנחת עליי, או אפקט פוסט גיל שלושים, שגורם לי לרצות לעלות על דרך חיים בריאה יותר. כן, אני כנראה סוף סוף מתבגרת. ולא רק מתבגרת אלא מזדקנת, וגם מוצאת את עצמי מודה שכיום אני מזהה אטרקטיביות וסקסיות דווקא באלה שמאמצים אורח חיים בריא להחריד, הכולל יוגה וטבעונות וחשיבה חיובית. ואתם יודעים מה, עבור אישה שמעולם לא חששה מקמטי עישון בצדי הפה, ושהאזהרות המודבקות על קופסאות הסיגריות אף פעם לא הרטיטו לה את הלב מפחד- החלטתי שאולי בכל זאת כדאי שאנסה, לעלות על דרך בריאה יותר, ולנטוש את הווג מנטה. אימאל'ה.

תגובות (0)
הוסף תגובה