הפרעת האכילה שהולידה יצירת מחול

לפני חמש שנים נסעתי ברכבת והאזנתי למוזיקות חדשות שאספתי, כשאני , בתור כוריאוגרפית ומורה למחול, בחיפוש תמידי אחרי השראה מוזיקלית. פתאום, בלי הכנה, שמעתי אישה מספרת בדיחות באנגלית על הפרעות האכילה שלה וברקע הקהל נקרע מצחוק. הבדיחות היו כל כך מצחיקות ובו זמנית כל כך לא. אבל התחושה הכי חזקה שהכתה בי היא שאני חייבת לקחת את פס הקול וליצור עימו ריקוד.

בבדיקה מעמיקה יותר גיליתי שהקומיקאית ששמעתי היא מרגרט צ'ו, קומיקאית אמריקאית, ולקטע הספציפי קוראים הפרעות אכילה. הסטנדאפ כל כך השפיע עלי שמצאתי את עצמי בסטודיו מאזינה לו שוב ושוב והתנועות פשוט זרמו מגופי החוצה כאילו חיכו למפתח הנכון. תוך חודש נוצר ריקוד בן 8 דקות החושף  דמות שסובלת מהפרעות אכילה כאשר היא מנהלת דיאלוג עם פס הקול של מרגרט צ'ו. תוך כדי עבודה הוספתי נדבכים של מוזיקה לטקסט יחד עם המוזיקאי אבישי ביטון, כשהמוזיקה מעצימה את המצב הקיצוני של הדמות. ריטה לונדון, מעצבת התלבושות, יצרה עבור המופע בגד קונספטואלי שמדמה גוף ערום עם סימני מתיחה, שומן, גוף שרואים עליו שעבר חוויות.

 

נושא דימוי גוף והפרעות האכילה מלווה אותי כבר שנים רבות. מעולם לא סבלתי מאנורקסיה או בולימיה, אבל כן סבלתי מדימוי גוף נמוך, תוך אכילה רגשית משתלחת. וכפי שיודעים, לא צריך הפרעת אכילה על מנת לסבול בחיים, להסתובב בתחושה של חוסר ערך ולאכול את עצמנו לדעת כשמשהו לא מסתדר בחיים. השימוש באוכל התחיל אצלי די מאוחר והגיע לשיאו לאחר הצבא, אז החלטתי לנסוע להולנד ולהגשים את החלום שלי להיות רקדנית.

מכיוון שהייתי לבד בחו"ל ללא מערכת תמיכה, משפחה או חברים, מצאתי את עצמי מפסיקה מהר מאוד לרקוד, מנקה בתים ואוכלת במחשכים כל מה שמצאתי בארונות של אחרים, ג'אנק פוד כיד המלך, אפילו את העוף הרעיל שמוכרים שם במכונות האוטומטיות.

תחושת הלעיסה הייתה מרגיעה אותי (ומשם גם נגזר שם הריקוד) אך ברגע שבלעתי, שוב הייתי באובססיה להכניס עוד אוכל לפה, לנסות להדחיק את הפחדים האמיתיים שבעבעו מלמטה. עליתי במשקל בצורה ניכרת עד כדי כך שההורים שלי לא זיהו אותי כשבאו לבקר אחרי 7 חודשים. התחלתי להקיא והבנתי שאני הולכת בכיוון שעוד רגע לא יהיו לי את הכוחות לחזור ממנו חזרה. החלטתי לנסוע להודו, שם התחלתי תהליך של חזרה לעצמי, דרך ויפאסנה (מדיטציה), תהליך שהמשיך בארץ ובעצם ממשיך כבר שנים.              
זה היה הבסיס ממנו צמח מופע הסולו. הוא נוצר כי הייתי זקוקה לו בעצמי, לריפוי האישי שלי.

 

מהר מאוד התחלתי להופיע  מול בני נוער, ערבי אמהות בנות, תזונאים יועצים ועוד.
לא ציפיתי לקבל כאלו פידבקים. קשת התגובות כל פעם מפתיעה אותי מחדש – מריצה החוצה מהאולם באמצע הריקוד, בכי, פנייה אישית אחרי המפגש ובקשה להפניה לאנשי מקצוע, יצירת קשר איתי בדף הפייסבוק של הריקוד ושיתוף בסיפורים אישיים. לשמחתי מה שעזר לי ובא מהמקום הכי אישי אצלי מצליח לנגוע באחרים ולהוות מפתח בשבילם לעשות שינוי ולטפל בעצמם. לשמחתי יש לא מעט נערות שפנו לטיפול בעקבות הריקוד או אמהות שהתחילו לנהל בבית שיח משמעותי עם הבנות שלהן בנושא.

 

 

הריקוד עבר כמה גלגולים ורוקדת אותו כיום רותם ניצן שהיא הרקדנית השלישית שממשיכה להעביר את המסר. עם כל הפאתוס שבדבר אני מרגישה שליחות ונפעמת מההשפעה של CHEW על חיי ועל חיי אחרים. וכל מה שנותר לי להגיד הוא, תודה.

 

פסטיבל BODYWAYS  (דרך גוף)  למוזיקה, ריקוד תנועה, יתקיים בין ה-1-3.10 בגבעת חביבה, עם עשרות סדנאות, מופעים ומסיבות ריקודים לכל הרמות ובכל הגילאים , תנועה ותבונת הגוף. כל המידע באתר הפסטיבל

תגובות (0)
הוסף תגובה