ככה הפכה מרגרט צ'ו לקומיקאית הכי מצליחה כרגע

מרגרט צ'ו. מצד אחד, השם שלה נשמע כמו שם של איזו דוכסית ענוגה שהחרישה 'אפצ'י', ומצד שני הפה שלה – אל אלוהים. למעשה, מלח שיכור היה מצטנף בבושה בירכתי הספינה שלו בהשוואה אליה.

עוד באון לייף: 

חייבים להודות, שיש משהו טיפה מרגיז בסטנדאפיסטיות ופרפורמריות שמרגישות שהן חייבות להיות מצוידות בפה מטונף והומור גס כדי להצליח. תחשבו שנייה על הנשים המובילות בתעשיית הבידור שמתהדרות בתואר "מצחיקנית" – צ'לסי הנלדר, שרה סילברמן, איימי שומר מינדי קלינג  – אין ספק שכולן מוכשרות, חלקן אפילו מבריקות, אבל בין פרצי הצחוק של הקהל, תראו לא פעם גם את אלה הנעים באי נוחות בכיסא שלהם, נוכח הגסויות הנורות מהפה שלהן, מצחיקות ואמתיות ככל שיהיו. האם כדי להצליח במגרש המשחקים שעדיין נחשב כגברי ברובו את חייבת לאמץ לעצמך פרסונה שאינה נשית?

וכזו גם מרגרט צ'ו. ילדת המהגרים שנזרקה מהתיכון, עברה הטרדה מינית ואונס וסבלה מדימוי גוף וקשיי קבלה חברתיים בצעירותה, הבינה מהר מאד שהבמה היא החממה שלה – המקום שלה לפרוח ולהרגיש שייכת ושווה סוף סוף, אלא שגם שם, ידעה שכדי לבלוט, כדי לשלוט, כדי לנצח את כל אלה העומדים בצד ומחכים שתיפול כדי לצחוק עליה ולדרוך על כבודה העצמי, היא צריכה לנצח אותם במלחמה שלהם.

יכול מאד להיות שבחדרי חדרים צ'ו בוכה לכרית והיא בעצם פרח קיר ביישן ונבול המשווע לאהבת אמת (מבחינה מינית היא ביסקסואלית. נישואיה, שהסתיימו בגירושים לפני מספר שנים, היו פוליאמוריים), אבל הפרסונה הציבורית שלה שונה לחלוטין. היא נחשבת לוולגרית ודעתנית, וכל הפרות הקדושות אצלה כבר מזמן נשחטו, אין דבר שהוא טאבו אצלה, גם לא הנושאים הרגישים והאישיים ביותר. היא לא תהסס לעלות על הבמה ולהתבדח גם על אונס והטרדות מיניות, חוויות מטלטלות שחוותה על בשרה יותר מפעם אחת, אולי מתוך רצון להתמודד עם השדים הפנימיים שלה ולהוכיח לעצמה שהיא חזקה מהם ואולי מתוך רצון להשמיע קול גם אם הוא אינו פוליטיקלי קורקט, שייתן במה וחשיפה לנושאים המוחרשים יותר מדי פעמים – דיכוי, מיניות, גזענות, שוביניזם ועוד.

האופי הבטוח והפרסונה המוחצנת הפכו אותה לפרפורמרית מצליחה ולמרואיינת מבוקשת.

מלבד קריירת משחק (אתם ודאי מזהים אותה מסדרת הלהיט "גדולה מהחיים" שם היא מגלמת את טרי), היא מתחזקת גם קריירת שירה, מככבת על הבמות במופעים משלה הכוללים בעיקר מערכונים, הוציאה ספרים, הנחתה טוקשואו באחד הנושאים האהובים עליה- מיניות, יצרה ליין אופנה (שלא הצליח יותר מדי) ואף הייתה מועמדת לגראמי.

כמו קומיקאים רבים לפניה, גם צ'ו סבלה בעבר מדיכאון והתמכרות לסמים, לאחר שסיטקום בכיכובה (All American Girl) ספג ביקורות קשות, גרם לה לכשל כלייתי (משום שהמפיקים טענו כי היא מלאה מדי והיא פצחה בדיאטת רצח) והורד מהמסכים לאחר עונה אחת בלבד. לאחרונה, שמה עלה לכותרות לאחר שנבחרה לשמש כשופטת אורחת בפאנל המתחדש והמתחלף של "משטרת האופנה", עם מותה של ג'ואן ריברס והתפטרותה של קלי אוסבורן. הבחירה בצ'ו לתפקיד לא הייתה מקרית. ריברס המנוחה (שאת מקומה בתוכנית ממשיכה למלא כעת בתה, מליסה) הייתה המנטורית של צ'ו וחברתה הקרובה במשך שנים רבות, כנראה לא מעט בשל אופיין הדומה – הפה הגדול, התשוקה המטורפת לבמה, לאורות, לתשומת הלב. או במשפט אחד: הרצון להביא לשינוי ולהשמיע את קולן וחוסר הנכונות לשתוק מול עוולות שאחרים מפחדים להתמודד איתן. קברניטי משטרת האופנה ידעו שהם מביאים לתוכנית צלע שתזעזע את הספינה ותכה גלים, וצ'ו לא אכזבה. כבר בתוכנית הראשונה שלה הצליחה לגרום לרשת לסעור, לאחר שעקצה את ג'וליאנה רנסיק, המנחה הוותיקה בתוכנית שלפני כמה חודשים הסתבכה בפליטת פה גזענית. כעת צ'ו עשתה שימוש באותה הבדיחה, במהלך שנועד לעקוץ את רנסיק ולעורר פרובוקציה.

צו' היא סוג של גילטי פלז'ר. היא לא מרי פופינס והיא ממש לא מבטיחה להמתיק לכם את הכל עם כפית של סוכר. להיפך. היא רוצה שתפתחו פה גדול כדי שהיא תוכל לדחוף לכם כף עם סחוג שתעשה לכם סערה בבטן ותגרום לכם להרגיש. וסביר להניח שברגע שהיא תהפוך למשעממת ושגרתית, היא תעדיף להיעלם. אבל כנראה שבינתיים אין סיכוי שזה יקרה.