בישראל, צדק זו שאלה של זהות

בתקופות כאלה קשה להיות אישה ערביה במדינת ישראל. לחיות במדינה בה האפליה כל כך ברורה שהיא אומרת לך בפנים שדינו של מחבל ערבי שונה מדינו של מחבל יהודי. היד על ההדק של כוחות הביטחון משתנה לפי הלאום של מי שעומד מול האקדח. במדינה הזו צדק מותנה בזהות שלך, במקום להיות ערך אבסולוטי שכל מדינה דמוקרטית אמורה לשאוף אליו.

 

עוד באון לייף:

 

חלק מחברי הכנסת מעודדים לינצ'ים ומעשי נקמה. ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, אומר לתושביו להסתובב עם נשקים ובכך מעביר את אחריות המדינה והעירייה לאזרחים הפשוטים, תושבי העיר, ונותן להם את הזכות לירות ולהרוג ולשלול מכל אדם, גם אם הוא מחבל, את הזכות למשפט צודק וראוי. במקום זאת, נוצר מצב בו בימים האחרונים מתבצעים משפטי שדה הזויים שאמורים בכלל להתנהל בכותלי בית המשפט. מעבר לכך, שימוש מופרז בירי על מנת להרוג גורם לאיבוד שליטה ופוגע באנשי הביטחון עצמם, כפי שראינו מפציעת השוטר בשער שכם בירושלים על ידי ירי של שוטר אחר.

 

ב-4 בנובמבר 1995 רצח יגאל עמיר את ראש ממשלת ישראל דאז – יצחק רבין ז"ל. את עמיר המשטרה נטרלה בלי לגרום לו אפילו לחבלות בגוף. ב30 ליולי 2015 ישי שליסל דקר (שוב) שישה צעירים במצעד הגאווה בירושלים, אחת מהם, שירה בנקי ז"ל, מתה מפצעיה. לפני כמה ימים נער בן 17 מדימונה החליט לקחת את החוק לידיים, ודחף הנקמה הוביל אותו לדקור ארבעה פלסטינים.

 

שלושת המחבלים שהוזכרו אינם לבד. יש עוד מחבלים יהודים רבים שביצעו פעולות רצח ונקמה מזעזעות. לכולם יש שני דברים משותפים – הראשון, אף אחד מהם לא נורה אחרי שביצע את הפיגוע. השני, לאף אחד מהם לא הרסו או יהרסו את הבית. זאת כשבתור עוד נמנים רוצחי מוחמד אבו ח'דיר ורוצחי משפחת דוואבשה, שככל הנראה לא יעמדו לדין בתואנה ביזיונית ששר הביטחון בוגי יעלון השתמש בה: "לא לחשוף מקורות". טענה שכזו לא הייתה מתקבלת על הדעת אם היה מדובר ברצח שבוצע על ידי פלסטיני ובו נספתה משפחה שלמה. כשיגדל אחמד דוואבשה הקטן, הוא יתחיל לשאול על הוריו ולחפש צדק עבור זכרם. לכבוד השר כנראה, לשלושה פלסטינים, אימא אבא ותינוק, לא מגיע שייעשה צדק, חטאם היחיד הוא שלא נולדו יהודים – במדינת היהודים.

 

כולנו מכירים את המשפט הנדוש "לכל מטבע יש שני צדדים". אך כנראה ששני הצדדים לא הבינו את המשפט הזה עד הסוף. או לפחות לא התעמקו בו, או פחדו לעשות כך.

מנקודת מבט ישראלית משתקפת מציאות אחת, ומנקודת מבט פלסטינית משתקפת מציאות שונה. התקשורת הישראלית והפלסטינית כל אחת בדרכה בוחרת על מה לדווח ועל מה להבליג. את מה לסקר ואת מה לא. מה יכול למכור. שני הצדדים שוכחים להסתכל על המציאות המשתקפת אצל האחר, ופה מתגלמת המשמעות האמיתית של המשפט "לכל מטבע יש שני צדדים".

 

אחרי כל פיגוע, מתחילות התגובות של הישראלים לזרום למדיה החברתית – "תכניסו להם עכשיו בכל הכוח", "תהרסו להם את הבתים!", "לירות בו במקום" (דברים דומים למה שנאמר גם על ידי חבר הכנסת ינון מגל לדוגמא – איני יכולה לדמיין מה היה קורה לו חברת הכנסת חנין זועבי הייתה אומרת זאת) ועוד שלל תגובות יצירתיות ונקמניות המשקפות את תחושת התסכול והפחד של רוב החברה הישראלית. אמנם תחושות מוצדקות ומובנות, אולם הן מופנות לכיוון הלא נכון.

 

במהלך חיינו אנו צוברים ניסיון מטעויות, כשהולכים בדרך מסוימת שאינה מובילה לתוצאה שרצינו – ננסה למצוא דרך אחרת. לא משנה כמה פעמים נחזור על אותה הדרך, בין אם זה עשר או אלף פעמים, תמיד נגיע לאותה התוצאה.

 

הממשלה הישראלית הימנית חוזרת שוב ושוב על אותה הדרך. כנראה שרבים בחברה הישראלית עוד לא הפנימו – יותר אלימות, יותר כוח, יותר תסכול לא יביאו לשקט ובטח לא לשלום. ההיפך מכך, ליותר ייאוש, התנגדות ומלחמה. מוויכוחים עם חבריי הימניים, קשה להם לשמוע את המילה כיבוש, הם גם לא מכירים בה. כמו ששר החינוך, נפתלי בנט, תמיד אומר "עם לא יכול להיות כובש בארצו". מה שבנט וחסידיו לא הבינו עדיין זה שהכיבוש שאנו מדברים עליו הוא לא כיבוש שטחים, אלא כיבוש עם. מדינת ישראל כובשת את העם הפלסטיני. ביחסים הישראלים-פלסטינים יש שני צדדים (כמו של מטבע לא הוגן) יש את הצד החזק ויש את הצד החלש, את המדכא ואת המדוכא. הגיע הזמן לבחור בדרך שונה מהדרך החוזרת על עצמה, ולבחור בדרך המובילה להסדר מדיני.

 

כדי שזה יהיה אפשרי – הצד החזק והשולט הוא זה שצריך להוביל, והאחריות מונחת עליו.

תגובות (0)
הוסף תגובה