גל הטרור: אפשר לא להסכים ועדיין לאהוב

ב-2013 יצאתי לאסטנבול לסמינר נשים ישראלי-פלסטיני. היינו כ-30 נשים, חצי פלסטיניות וחצי ישראליות ובמשך 5 ימים רק דיברנו. אלו היו הימים מהקשים בחיי. כל כך קשה להיות בחלל זהה עם נשים מנרטיבים הפוכים-מתנגשים. כל כך קשה להכיל את הכאב שנגרם להן בגלל הקיום שלנו.
 
עוד באון לייף: 
 
 
באותם ימים הבנתי כמה מורכב הסכסוך באמת, כמה הוא בראש ובראשונה אצלנו, בידיים שלנו, של שני העמים, בבורותנו המוחלטת כלפי הצד השני, בחוסר האמון, בזלזול, בחוסר היכולת שלנו לקוות בכלל לחיות כאן בשוויון ושלום של אמת.
 
גם הבנתי שאפשר לא להסכים ועדיין לאהוב. באמת. ולהאמין. ולדעת שהן לא האויב שלי. וסביר מאוד שאם הייתי נולדת לאותה מציאות הייתי מגיעה לאותן המסקנות.
 
בסמינר נשים ישראלי-פלסטיני: הפלגה משותפת ובה לראשונה כולנו קמות ורוקדות יחד. בלי מילים או לאומים. ולרגע זה מרגיש שהמשותף בינינו חזק יותר מהכל
 
 
אחת מהפלסטיניות שהייתה איתי שם שלחה לי הודעה לפני כמה ימים. היא פלסטינית מהגדה המערבית, חובשת כיסוי ראש מסורתי והיא גם אחת הנשים היפות ביותר שהכרתי. היא הגרסה הערבית של סקרלט ג'והנסון. למרות שכמעט לא תקשרנו באופן ישיר, דיברנו לרוב באמצעות מתרגמת, היה לנו חיבור חזק. חיבור כזה של לב. היא כותבת (תורגם מאנגלית):
 
"הי ערבה
 
מה שלומך? אני מקווה שאת בסדר
 
אני מצטערת על כל מה שקורה בימים האלה. קשה לי שאנשים נהרגים. אני לא יכולה לישון. לא יכולה לעבוד.
 
הדבר היחידי שעושה לי טוב זה לטייל. אני לא אוהבת להקשיב לרדיו כל בוקר לחדשות. אני רוצה שלום
 
הדבר היחידי שגורם לנו לחיות את החיים האלה זה התקווה
 
אני מרגישה שנואה שנואה שנואה
 
סליחה על המילים האלה שהן קשות. לפני שאני הולכת לישון כל לילה אני חושבת איך אפשר להגשים את החלומות לשלום, אבל כשאני קמה אני מרגישה שאין יותר חלומות להגשים, אני לא יכולה לעשות כלום בשביל העתיד שלי, בגלל שאני חיה בכלא. ישראל היא כמו כלא עבורי."
 
אם לרגע תשימי את עצמך בנעליים שלה, לא תביני אותה?
 
ערביי ישראל– כל הזמן מתייחסים אליהם כאל אויבים, בשנייה שמשהו קורה השד הגזעני פורץ החוצה ומשתולל. משהי אצלי בפייסבוק כתבה "והערבים מסתובבים חופשי". אמירות בוטות יותר מקבלות אלפי לייקים. אתם חושבים שאתם פוחדים לצאת מהבית? מה אתם חושבים שהם מרגישים? החברה שלי כתבה שהיא מרגישה כל כך שנואה. שובר לי את הלב.
 
ערבים פלסטינים– לא מוכרים כאזרחי או תושבי ישראל, למרות שבפועל נשלטים על ידה. לא מוכרים גם בתור פלסטינים, כי אין כזאת מדינה וישראל מתנגדת להקמתה. נאלצים לעבור דרך מחסומים, יש כבישים שהם לא יכולים לעלות עליהם, באופן כללי תקועים במצב ביניים מ-1967 ולא נראה שדחוף מדי לישראלים לשנות את זה. מה הפלא שהיא מרגישה שישראל היא כלא עבורה?
 
ואנחנו באמת ובתמים מרגישים שאנחנו הקורבן פה. העם שלנו עבר את השואה ואנטישמיות של אלפי שנים. ואנחנו דווקא רצינו וניסינו והם רק מכירים אלימות ואין פרטנר. מנטרות שרק מנציחות את מעגל האלימות הזה. מצדיקות אותנו, ויש בהן צדק, אבל הצדק הזה גם תוקע אותנו.
 
יש עם מי לדבר. יש רוב פלסטיני וישראלי שרוצה לחיות ולגדל את ילדיו בשלום. אבל שני הצדדים פשוט לא מאמינים אחד לשני. ההפך ממלחמה זה לא שלום. ההפך ממלחמה זה תקשורת-דיאלוג. מלחמה זה משהו אקטיבי, אין פועל של שלום. לתקשר, לנהל דיאלוג, להתווכח, להתגמש, לוותר, למצוא פשרה, להקשיב.
 
כל אלו יכולים להתחיל אצלנו. מהשכנים בכפר לידינו או בעיר שלנו. לא צריך להתחיל רחוק. צרו קשר, תגידו שאכפת לכם, שאתם רוצים להקשיב ולהבין, שאתם רוצים להביע דעה ותתווכחו. אבל תיצרו קשר אנושי. ברחוב או בפייסבוק, איפה שרק אפשר. אתם אפילו יכולים לעשות את זה בעזרת עוגיות! זה הזמן לנקוט עמדה יחד עם הרוב הישראלי והפלסטיני ולנטרל את מסע ההפחדות ומעגל האלימות שחוזר על עצמו זה הפעם השלישית. ההנהגה שלנו צריכה לשים הרבה יותר
 
איינשטיין הטיב לנסח: "אי?שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות."
 
וכדי לסיים עם עוד קצת השראה:
 
 
ציטוט משובח מנאום של מרטין לותר קינג מ-1964:
 
 
'אנחנו הורגים אנשים שהורגים אנשים בגלל שהריגת אנשים היא לא בסדר':
 
 
 
ועוד אחד שפשוט ממחיש שאפשר לבחור דרך אחרת ועל הדרך גם מצחיק אותי מאוד:
 
 
 
לבלוג המלא שלי
תגובות (0)
הוסף תגובה