התיעוד הוא הטרור שנכנס אלינו הביתה

"תיעוד: שניות לאחר פיגוע הדריסה"; "תיעוד: נשימותיו האחרונות של המחבל בן ה-13"; "תיעוד: אירוע הדקירה בירושלים"; "תיעוד: מה באמת קרה באלנבי 40". אלו, פחות או יותר, הכותרות של השבוע האחרון.

 

עוד באון לייף: 

 

בשנה האחרונה כבר די ברור שהפכנו לאומה שמתעדת, שבה אם זה לא צולם זה לא באמת קרה. אם אנחנו לא רואים את הסכין בגב, אם אנחנו לא רואים את הדם על הכביש ואם אנחנו לא רואים את ההמון המשולהב קורא להרוג, הרי זה כאילו לא באמת ראינו חדשות, ולכן אין לנו מושג מה באמת קרה. ואם אין לנו מושג – איך נוכל לשפוט, להחליט ולהצביע על הנאשם?

 

אבל מעבר להכרזת הנאשמים, בסופו של דבר מדובר בצריכה של פורנוגרפיה. התיעוד המיידי וחסר הצינזור הלך ושחק את סף הריגוש שלנו, שכעת כבר לא מסתפק בתמונות מטושטשות או בכותרות שמתארות, אלא הוא חייב לראות את הכל עד לפרטים הקטנים – בין אם זה מחבל שדקר ובין אם זה סקס על הבר. פחות מזה פשוט כבר לא עושה לנו את זה.

 

הרי אם להיות כנים, אנחנו לא באמת צריכים לראות את התיעוד כדי להזדעזע, כדי להרגיש בצער הקורבנות, בפחד והייאוש שהמצב מביא איתו. אנחנו גם לא חייבים לצפות בסרטונים מאלנבי 40 כדי להכריע אם היה שם אונס או לא (קודם כל, מפני שלא בנו תלויה ההכרעה הזו). אנחנו לא זקוקים לתיעוד כדי להיכנס לחרדות, לפחדים ולדאגות – הם באים יופי גם בלעדיהם. אנחנו זקוקים לסרטונים האלו רק כדי להגביר לנו את דפיקות הלב. אבל בסופו של דבר, אותן דפיקות לב מוגברות חוזרות לקצב הרגיל, ומה שפעם הפך לנו את הבטן הופך עם הזמן ועם התיעוד לסתם תמונה שיגרתית, ואילו אנחנו הופכים ליותר ויותר אדישים, וליותר ויותר אלימים. הרי איך נוכל להתרגש מיחסי המין שלנו אחרי שראינו מין קבוצתי שנמשך שעות?איך נוכל לחמול על הקרובים שלנו שמתקשים בהתמודדויות היומיומיות אחרי שראינו גופות מרוסקות? ואיך אי פעם נוכל להסתפק בחיים של שיגרה שלווה מבלי להשתעמם וליצור מתחים רק בשביל האקשן?   

 

בדיוק לפני 22, ב-1994, התרחש הפיגוע הגדול בקו 5 בתל אביב. אני זוכרת את ההלם של כולם, ובעיקר של התקשורת, שתיעדה הכל עוד מבלי להבין את ההשלכות לכך. הייתי אז נערה מתבגרת, ובלעתי בשקיקה לא מודעת את התמונות והדיווחים. בדיעבד הבנתי עד כמה היום הזה היה מכונן לא רק עבור מדינת ישראל, אלא גם עבורי – משום שהוא הפך אותי להרבה פחות רגישה.

 

מאז נראה שהתקשורת למדה כמה שיעורים בצנזורה, ובאמת עד לפני כמה זמן התמונות הפכו כלליות ומטושטשות, אבל היום, תמונות מצונזרות נראות כמו דבר ארכאי, שתקוע איפשהו בתחילת שנות ה-2000. היום, ילדים מגיל אפס צורכים את התמונות האלו, כמו גם סרטוני עריפות ראשים של דעאש ויחסי מין שצולמו עם או ללא רשות.

 

כך שלצד הטרור שמתרחש עכשיו ברחובות, יש טרור שנכנס לנו לבית, למוח וללב. והוא לא פחות מסוכן, משום שהוא הופך אותנו לאנשים אחרים, לחברה אחרת, ובסופו של דבר הוא יחזור אלינו כמו בומרנג. כי גם אחרי שהגל הזה יחלוף, האדישות והאלימות שבתוכנו תישאר. אז תעשו לי טובה, ובפעם הבאה שמעבירים אליכם איזשהו תיעוד שלא כולל בתוכו תינוקות חמודים או גורי כלבים, אל תעבירו אלי. שלפחות אני אעשה את הצעד הקטן שלי כדי שכל הטירוף הזה יפסק.    

תגובות (0)
הוסף תגובה