איך נעזור למתבגרים שלנו לדבר על המצב הבטחוני

"הם ינסו בכל מאמץ להסתיר את זה מכם"

פסיכולוגים ואנשי חינוך מרבים לדבר על תווך המציאות הזו בעבור ילדים צעירים. פחות מדברים על בני ובנות נוער – קבוצת גיל רגישה, פגיעה, הנתונה בשלב מעצב ומכריע בחייה ופתאום בנוסף לכל הלחצים והאיומים המובנים בגיל ההתבגרות, הנה באה המציאות ועולה (כרגיל) על כל דמיון מסוייט – מה עושים? מה נאמר לבת או בן העשרה שלנו?

מספר מאפיינים מייחדים גיל זה:

 

  • מבחינה אינטלקטואלית –  הם בשלים כבר כמעט כמבוגרים – כלומר אפשר לדבר איתם בגובה העיניים.

 

  • רגשית – הם פגיעים וולטיליים מאד (נעים בין רגש שלילי וחיובי באופן קצוני ולא מווסת תמיד) – ולכן הם כן זוקים לסוג של תווך רגשי אם לא אינטלקטואלי. הם מאד (אבל מאד) ממוקדים בעצמם ובעולמם ובמובן זה יתכן מאד שאכפת להם יותר ממי אמר על מי משהו ב"וואטס אפ" מאשר בפיגוע האחרון שקרה. אבל הם סופגים ושומעים וקורים שם דברים שאסור להתעלם מהם.

 

הם מבולבלים ולא באמת יודעים עדיין מי הם, מה הם ובמה הם מאמינים. הם ינסו בכל מאמץ להסתיר את זה מכם, אבל תדעו שמה שתגידו יש לו השפעה מעצבת על הצעירים והצעירות שלכם – בין אם אלו ילדיכם האישיים או הילדים בכתתכם (אם אתם אנשי חינוך) או בקבוצה שלכם בתנועת הנער. הם מחפשים תשובות חותכות וחד משמעיות בתקופה שהיא מאד לא ברורה – וזה עלול להסחף לכוון של קיצוניות – כי קצוניות מספקת תשובות חד משמעיות (אז מה אם הן שגויות?).

 

הם מבולבלים, ולא תמיד יודעים מי הם (צילום: Shutterstock)

 

עכשיו צריך לדבר עם בנות ובני הנוער – אבל איך עושים את זה?

 

  • מצאו זמן שאפשר לדבר בו – שאפשר לקבל את תשומת ליבם. אל תתפסו אותם לשיחת נפש באמצע סדרת הטלויזיה האהובה עליהם או שיח סוער (ישיר או אלקטרוני) עם החבר או החברה.

 

  • ספרו על מה שאתם מרגישים – פתיחות מצדכם תעודד פתיחות מצידם. אל תעשו את זה חד כווני ("אני המבוגר האחראי שיודע הכל ובאתי להאיר את עיניך") זה יעורר יותר התנגדות משתוף פעולה.

 

  • תנו להם מקום להשמיע את דעתם והחוויה שלהם – גם אם הם אומרים דברים שנראים לכם הזויים או שגויים – קודם הקשיבו – אל תמהרו להגיב לדבריהם. תנו להם "לפרוק" רגשות ומחשבות שבטוח שהצטברו שם גבר די הרבה זמן.

 

  • עודדו אותם לבחון את המצב ממספר נקודות מבט – למשל, נכון שתקיפות הסכינים הן דבר מפחיד ומאיים – אבל בינינו – נהרגים אצלינו יותר אנשים כל שבוע מתאונות דרכים מאשר מסכינים (כן – גם כעת) ובכל זאת אנחנו רובינו לא רועדים מפחד בכל פעם שאנו מתניעים מנוע.

 

  • זה בסדר להיות מבולבל ובלי תשובות חד משמעיות – כי אין כאלו בחיים האמיתיים – עודדו אותם להפנים את הרעיון הזה ולהמנע מנהיה אחר רעיונות קיצוניים (מ"מוות לכל הערבים" ועד "בואו ניתן להם עכשיו, מחר בבקר מדינה עצמאית ריבונית") – חישבו איתם: מי "הם"? מי "אנחנו"? מה יקרה תחת כל אחד מהתסריטים הקיצוניים אם באמת נלך ונבצע אותם? גם "להם" וגם "לנו"? עודדו אותם לחשוב בקורתית על ססמאות נפוצות כעת ולחשוב אחרת באופן בקורתי על מה שמניע את המפגעים ומה שאנחנו רוצים ויכולים לעשות.

 

  • שימו דברים בפרופורציה עבורם – עברנו את פרעה – נעבור גם את זה. ברצינות: הישראלים עברו לא מעט, ושרדו לא מעט תלאות מכל סוג ואלו העוברות עלינו כעת אכן קשות, מאתגרות אבל אם לא נניח להן לשחוק את ערכינו כחברה, את החוק, הסדר, המעורבות הציבורית והצדק המהווים בסיס לכל אומה סדורה  – ואלו, כל אלו נתונים רק בידינו, הרי שאין כאן איום קיומי אמיתי עלינו ועל גורלינו.

 

זו הזדמנות לדבר על ערכים אישיים ולאומיים. על מחשבות על העתיד שלנו כעם וכקבוצה – הישראלים. כיצד אנחנו רוצים לראות את עצמינו בעתות מצוקה, מתמודדים עם קשיים ואולי גם גדלים ומתחזקים מהם. בהפוך על הפוך – התמודדות יעילה ומעורבות בונה של מבוגרים אחראיים בעת כזו – יכולים לתת הזדמנות לצמיחה והתפתחות לצעירים וצעירות בהתהוות.

 

– פרופ' ליהוא זיסברג, פסיכולוג אירגוני וראש רשות המחקר באקדמית גורדון לחינוך.  

תגובות (0)
הוסף תגובה