מנינט ועד למחבלים: ההתמכרות שכולנו סובלים ממנה

"זהירות! מחבלת לבושה בבגדי הריון מסתובבת באזור גני הילדים!", הרעישה הודעת וואטצאפ בקבוצת אימהות הגן של חברתי הטובה, שמיד לקחה את הרכב ונסעה לאסוף את בתה הקטנה שלא הבינה על מה המהומה. גם לאחר שווידאתי עם מקורותיי העיתונאיים את פשר הידיעה שהתבררה כשקר וכזב, ההיסטריה מיאנה להרפות. את הודעת ההרגעה הרשמית שקבלתי מעיתונאי בכיר, העבירה חברתי בקבוצת הוואטצאפ, אלא שזו לעומת הודעת ההפחדה-  לא הופצה בתפוצת נאט"ו. ואז נפל לי האסימון שמשהו כאן לא בסדר.

 

עוד באון לייף: 

 

אנחנו רואים את זה היטב בתקופות פיגועים, במלחמות. היסטריה ופחד זה עניין טרי לצערנו הרב. עוד ב"צוק איתן" זרמו למכשירי הסלולר של כולנו ידיעות הפחדה. חטיפה, השב"כ בפעולה מסוכנת, הרוגים, פצועים, זהירות! וזה ממשיך וגובר בכל פעם כשיש גל טרור כלשהו, אך לא רק. תתפלאו. ישנו קשר ישיר בין הודעות הכזב הללו והצריכה האובססיבית שלנו אותן, לבין הצריכה הממכרת שלנו לידיעות רכילותיות, אולי עם הבדל אחד קטן.

 

כשמגיעה הודעת הפחדה, אנחנו אמפתיים, מתגייסים לעזור, מפיצים לכל עבר "שתפו, שתפו!" ומוציאים את הטוב שליבנו יכול להפיק. ומנגד, כשמדובר באייטם רכילותי כלשהו, קופץ השדון הדמוני האנושי, מתיישב על הכתף השמאלי ומצקצק.

 

תמונה: רויטרס

 

ג'ורג' האריסון הצלע השלישית והמופלאה בביטלס כתב פעם שרכילות היא "הרדיו של השטן", ומעניין שהוא כתב זאת דווקא בתקופה בה העידן החדשותי- עיתונאי, היה זה ששלט בסדר היום. רבים מסמנים את עלייתו של הערוץ השני והאמריקניזציה התרבותית כמה שגרם לפער עצום בין יחס הצריכה החדשותית לבין זו הרכילאית, לטובת הרכילאית. המילה רכילות אגב אינה מילה שלילית לכשעצמה והיא נגזרה מהמילה רוכלות. וכמו סחורה כך גם היא העבירה מידע מאדם לאדם. פעם, כשלא היו מיילים וטלפונים ניידים, היו בעיקר שיחות סלון. רכילות בקרב בני אדם היוותה עוד משחר ההיסטוריה סוג של תקשורת.

 

בשיחות סלון דברו על המצב הפוליטי, הביטחוני וגם על צביקה פיק שהתגרש מאשתו. 

אלא שהבעיה החלה להיות חמורה, כשרכילות היא כמעט כל מה שמספקת התקשורת המודרנית לגווניה (רשתות חברתיות, מהדורות מיוחדות, גיליונות חגיגיים, חשיפות בלעדיות וכיוצ"ב). רכילות תקשורתית כוללת גם דיווחים על נינט לצד סרטוני סנאף של ניטרול מחבלים ושידורי רצף שיוצרים פאניקה בקרב ציבור.

 

אין זה פלא שאותו ציבור ש"מאושפז בכפייה" חייב לצרוך מנות נוספות בהפסקות הפרסומות. הצורך לדבר ולשתף, צועד יד ביד עם הצורך להאזין ולצרוך מידע חיוני, וגם כזה שפחות. "ידע זה כח" טפטפו לנו הורינו מאז ומעולם אבל שכחו לומר לנו שצריך מידי פעם לסנן. יש שיאמרו כי מדובר בשורה התחתונה בהתמכרות. חדשות, רכילות, אינטרנט, ראש טמון בסמארט פון – היינו הך. הצורך האובססיבי שלנו להיות מחוברים לעולם ופחות לעצמנו הוא ככל הנראה סממן של תקופה שאי אפשר להיגמל ממנו.

 

בואו נחזור לרגע כשבועיים לאחור. החגים היו עוד בעיצומם, אנשים בחופשה, קיץ שמח ובר רפאלי מתחתנת. לא היה אפשר לפתוח ולו אתר או עיתון או לחילופין רשת חברתית אחת מבלי לראות מבזק מיוחד, פיסת רכילות, שמועה זדונית וכיוצ"ב בעניין חתונה רגילה לגמרי, של בחורה בדיוק כמונו (רק עם קצת יותר כסף). המדינה סערה כמרקחה, סערה אולי באותה המידה שסערנו כולנו בעת פרידתם האיומה והכואבת של יהודה ונינט. פרידה שאף גרמה לצמד המופלא לונדון וקירשנבאום ז"ל, להקדיש כמעט כרבע שעה מתכנית האקטואליה הנהדרת שלהם לאייטם השולי והמגוחך הזה. דרוש מחקר פסיכולוגי חברתי מעמיק כדי לרדת לשורשי התופעה הכלל עולמית הזאת, שמשרתת ככל הנראה חלק נסתר במעמקי הנפש האנושית. הצורך האובססיבי שלנו בחיבור תמידי למהדורות חדשות, למבזקים, לשידורי רצף, לפאנלים, לקשקשת בלתי נגמרת, לפושים של אתרי חדשות, לגיא פינס, לרכילות, הוא בלתי נלאה. "אז מי הזמר שהיכה את אשתו?", נבלע אתמול האייטם המסקרן הזה בין שלל דיווחי הפיגועים. ואנחנו, שהרצנו את השאלה הזו לכל חברינו בוואטצאפ לא באמת חשנו על האישה המוכה ועל עוד מקרה של אלימות כנגד נשים, כשם שהיינו סקרנים לדעת מי זה האיש המפורסם מאד, זמר ידוע. נעלה מעם. 

 

ועוד לא אמרנו דבר על הטוויטר והפייסבוק שגוררים עדרים שלמים של בני אדם אחרי איזו שהיא פיקציה, זו שקשורה אולי לצורך שלנו להיות שייכים למשהו קולקטיבי. לחונטה. שייכות. לפני מספר שבועות אנשים שיתפו בפייסבוק בהמוניהם הודעה כוזבת בדבר זכויות יוצרים של תמונות. הודעה, שעל פי הפרסומים הרשמיים לא היה לה ולו שמץ של קשר להנהלת פייסבוק העולמית. ועל אף הפרסומים כי מדובר בהודעה כוזבת, אנשים לא הפסיקו לשתף זאת בפרופיל האישי שלהם. אני יודע ומשתף ומגזים – משמע אני קיים. אני מניחה שבהודעות הכזב הללו לא מדובר ברצון להפחיד, כמו להיות חלק, להראות שאנחנו בעניינים, סוג של שליטה. אני יודע מה קורה ואני מעביר את זה הלאה, ולא יקרה כלום אם אוסיף לסיפור קצת מלח ופלפל, כדי שהסיפור כמו כל סיפור יקבל נופח דרמטי מעניין יותר.

 

 

הזכרנו את שיחות הסלון של פעם. הוואטסאפ של ימינו הוא סוג של שיחת סלון אחת גדולה, אלא עם חסרון ענק – אין אינטונציה. האצבע קלה על המקלדת כשם שהיא לעיתים קלה על הדק של אקדח. כשמישהו כותב משהו, אנחנו אף פעם לא יודעים מה נימת קולו. כך קורה שהודעה עתירת סימני קריאה מכניסה בכולנו פאניקה. והנה מתעורר בתוכנו השד הרעב למידע, זה שלא מסוגל להוריד את הטלפון מהיד ולו לרגע ומעביר באותה קלות את ההודעה הלאה ומרפרש. אם מישהו יספור את הפעמים בהם אדם ממוצע מרפרש את אפליקציות הסלולריות, שלו הוא יגיע למספר של עשרות אלפים ביום. התמכרות, כבר אמרתי?

 

אז מי הבא בתור: מי הכוכבת ההוליוודית שבגדה בבן זוגה, מי הכוכב שהיכה את אשתו. כוכב טלוויזיה ידוע נתפס בבר מוכר עם המכנסיים למטה. מירי בוהדנה מתוודה כי בן זוגה בבו קובו עדיין נשוי. צפו: נטרול המחבלת. זהירות, אנס מסתובב חופשי. שמרו על הילדים הקטנים בגן!!!!!!!!!! ובקיצור: סנאפ סנאפ סנאפ! 

תגובות (0)
הוסף תגובה