האושיה: חגית גינזבורג

 

איפה את עובדת באמת? אני עיתונאית ואשת תוכן כבר הרבה שנים (התחלתי במעריב לנוער ובעצם מעולם לא הפסקתי). בשנים האחרונות אני בעלת טור על רשתות חברתיות במעריב סופהשבוע ומדור טלוויזיה במוסף היומי, וגם משמשת ככתבת מגזין ועורכת. מדי פעם אני כותבת גם לאתרים כמו מאקו ועכבר העיר ובמקביל מספקת שירותי תוכן לחברת "סנונית שירותי תוכן" ששייכת לשני אנשים שאני מאוד אוהבת, סנונית ליס וגבע קרא-עוז. עד לפני שבועיים עבדתי בחצי משרה ככותבת באתר בשם "אינסיידר" שהיה שייך לחברת "רוביקון". החברה הזו התפרקה ביום בהיר אחד ושלחו את כולנו הביתה. אני עדיין מתאוששת מזה. חוצמזה, לפני חצי שנה התחלתי לעשות סטנדאפ ואני גם מארגנת את ליין הסטנדאפיסטיות (המוצלח ביותר, יש לציין) "נשי ותהני".

 

כמה זמן ביום את בפייסבוק? יהיה לי יותר קל לומר כמה זמן ביום אני לא בפייסבוק – כשאני ישנה וכשאני מתקלחת (וגם זה רק עניין של זמן, עד שאניח את ידיי על אייפון עמיד במים). בשאר הזמן אני שם ואם לא בפייסבוק, אז בטוויטר, אינסטגרם, VINE ולאחרונה התאהבתי קשות בסנאפצ'ט. זו התמכרות חמורה, שלאחרונה מעט מטרידה אותי. שהייה מוגזמת ברשתות החברתיות גורמת לך לפעמים להרגיש כאילו את נמצאת באורגיה מנטלית עם מאות אנשים, שאת רובם את לא באמת רוצה שם, ואת נמלאת תחושה של זוהמה או ייאוש, כי הקיום האנושי ברובו הוא מחליא או מתיש או שניהם. יש רגעים שבהם אני תופסת את עצמי וקולטת שאני בוהה כבר שעות באייפון ובמחשב, ואז מכריחה את עצמי להניח את הטכנולוגיה בצד ולקחת ספר ליד או להתרכז באיזושהי סדרת טלוויזיה או אפילו, חלילה, לצאת לעשות משהו עם עצמי. זה מצליח לעיתים רחוקות מאוד.

 

האישה שלדעתך הכי שווה לעקוב אחריה? יש כוכבת VINE שקוראת לעצמה The Gabbie Show. אני מרגישה שהופרדנו בלידתנו. היא צוחקת הרבה על איך שהיא נראית, על יחסים עם גברים ועל כל התרחישים ההזויים שקורים רק לה. אני מתה עליה וצופה בכל התכנים שהיא מעלה לרשת, ויש הרבה כאלה. יש לה גם ערוץ יוטיוב מאוד מצליח. רוב הסרטונים שלהם הם קשקושים מוחלטים, אבל היא כל כך אמיתית, כנה ומצחיקה שאני מוצאת את עצמי מרותקת. יש עוד כמה כוכבות VINE כאלה שאני עוקבת אחריהן בכל הרשתות החברתיות ובאובססיביות מביכה – בריטני פורלן וג'סי סמיילס הן נהדרות ובניגוד למצב בישראל, באמריקה הן גם מצליחות להתפרנס מתהילת הרשת שלהן, ואפילו להתפרנס היטב. אני צופה בהן ומפנטזת על חיים בניו יורק ככוכבת רשת בת 24. ואז עובר עוד איזה אמבולנס ברחוב ואני נזכרת שאני חיה בגבעתיים.

 

הפנייה/תגובה שהכי רגשה אותך? אני לא זוכרת אחת ספציפית, אבל פעם בכמה זמן מישהי כותבת לי שהסטטוסים שלי מאוד מצחיקים אותה ושהיא מאוד מזדהה איתם – לרוב מדובר ברווקות בנות גילי שמבינות את המצוקה (ובמצוקה, אני מתכוונת ליחס של החברה אל נשים בגילאי ה-30 שעדיין לא הגשימו את יעודן עלי אדמות כאשת איש ופס ייצור לתינוקות). כשגברים כותבים לי דברים כאלה, הם בדרך כלל מנסים להתחיל איתי ואז אני מעדיפה שיתמקדו בלכתוב לי כמה אני יפה, אבל מסיבה עלומה כלשהי הם אף פעם לא עושים את זה. לפעמים אני כותבת על הפרעות אכילה ודימוי גוף ואז מגיעות תגובות אמוציונליות יותר. זה אולי יישמע כמו קלישאה, אבל מפתיע אותי בכל פעם מחדש שלמישהו אכפת מהשטויות שאני כותבת. מעבר לכך, תמיד מחמיא ומגניב לקבל הצעת חברות מסלבז או אושיות בכירות בתעשיית הבידור, ואז אני מרגישה לכמה רגעים שהגעתי למשהו בחיי (למרות שאני די בטוחה שהם שמים אותי בהייד מיד אחרי).

 

הפנייה/תגובה שהכי עצבנה אותך? יש קטע כזה, לתייג נשים כמוני – ציניקניות וכנות, שלא מתביישות לכתוב גם על כאב ותסכול – כ"מרירות". בכל פעם שמישהו קורא לי "מרירה", אני מסוגלת לרצוח. זו באמת ובכנות המלה המתועבת עליי בלקסיקון העברי וזו דרכם של רבים להקטין נשים ולתרץ בשבילנו את הנטייה לכתוב אמת שכנראה פחות נעימה להם לעיכול. ויש כמובן את כל הסוטים והקריפיים למיניהם, ששולחים הודעות מטרידות או מתריסות, או שהם סתם טיפשיים ולא מנומסים. גיליתי שנורא כיף לענות להם בציניות ואז לעשות צילום מסך ולהעלות את זה כפוסט.

 

אם יחסמו את הפרופיל שלך בפייסבוק לצמיתות, מהי תכנית המגירה שלך? אני מניחה שביום שזה יקרה אכתוב סוף סוף את הסדרה שתמיד רציתי לכתוב וגם את הספר, אסדר את הארון, אמצא בן זוג ואחזור לעשות ספורט. אבל הרבה קודם אני כנראה אתאבד.

 

הדבר הכי טוב שרשתות חברתיות הביאו לעולם? בואו נאמר את האמת: הרשתות החברתיות ממלאות לנו את החור הזה בנשמה, של הבדידות, של העצב, של מה שזה לא יהיה. הן מייצרות אשליה שאנחנו לא לבד, ממש כמו שבשנות התשעים היינו מדליקים טלוויזיה כדי להעמיד פנים שיש עוד מישהו בבית. לפעמים זו לא גם לא אשליה. לפעמים האנשים מאחורי המסך מושיטים לך יד ונוצרת שם אינטימיות וחברות אמיתית. זה קרה לי כמה וכמה פעמים. לעיתים הן פלטפורמה נהדרת להתקרבות לאדם שבחיי היומיום אולי לא היית מצליחה לתקשר איתו. הן גם מדהימות בכל מה שנוגע לקידום מטרות חשובות – לא מזמן עזרתי למשל למצוא בית לכלבה נטושה בזכות פוסט שכתבתי וזכה למשהו כמו 400 שיתופים, וזו הייתה תחושה נהדרת. הן נותנות כוח לאדם הפשוט וחושפות עוולות ואי צדק, וכיף לחיות בעידן שמאפשר דברים כאלה. אפילו רק במובן של לספק במה לכישרונות מרהיבים, שבכל תקופה אחרת בהיסטוריה היו נבלעים באלמוניות. אבל אני כל הזמן מזכירה לעצמי שהחיים האמיתיים לא נמצאים שם, למרות שאני כבר לא בטוחה שזה נכון. חוצמזה, הרשתות החברתיות הפכו כל אדם בעולם לנגיש. היום המאושר בחיי היה כשמרישקה הרגיטיי (אוליביה בנסון מ"חוק וסדר מדור מיוחד" שאני אובססיבית אליה באופן פתטי להפליא) פברטה אותי (הגרסה של טוויטר ללייק).

 

הדבר הכי רע שרשתות חברתיות הביאו לעולם? וואו, זו רשימה ארוכה, אבל בראש ובראשונה, הן יצרו אצל רובנו דחף בלתי נשלט להגיב ולבטא את דעתנו, גם כשזה הכי לא מתאים, וכך נוצרה קרקע פורייה לטרחנות, שזו התכונה המתועבת ביותר בעיניי בקשת התכונות האנושיות הבלתי נסבלות. אני נדהמת לפעמים מהקלות שבה אנשים כופים עלייך את הביקורת שלהם או את הדעה שלהם, גם כשממש לא ביקשת אותה, והם מתרצים את זה ב'זה מרחב ציבורי, תתמודדי'. פעם אנשים ידעו לסתום את הפה, אבל זה כבר לא קיים בעולם שלנו. חוץ מהם, אני נטרפת מאנשים שלא מבינים ציניות והומור, ומגיבים ברצינות תהומית לסטטוסים סרקסטיים. הרשתות החברתיות גם מספקות במה להרבה אנשים שממש לא ראויים לה, בלי להזכיר שמות, וגם מדגישות מאוד עד כמה אחוז ניכר מעם ישראל הוא עילג, שוביניסט, פרימיטיבי ולא מסוגל להשתמש בסימני פיסוק גם אם יצמידו לו אקדח לרקה.

 

בעיניי פייסבוק הוא: בית משוגעים מרופד בהרבה סרטונים של חיות חמודות.

 

רוב הסטטוסים שלי עוסקים ב: בעובדה שאני רווקה ובשיחות שלי עם אבא שלי על זה. בכלל, אבא שלי הפך לדמות שיצאה לחלוטין מכלל שליטה, של אבא שרוצה שהבת שלו תתחתן ותעשה לו נכדים בכל מחיר, וזה כל מה שמעניין אותו. אנשים בטוחים שכל השיחות בינינו הן אמיתיות, הם פוגשים אותי והדבר הראשון שהם אומרים יהיה 'יואו, אני מת/ה על השיחות שלך עם אבא שלך!'. גם כשאני לא כותבת על אבא שלי, תמיד יהיה מישהו שיגיב 'ומה אבא שלך היה אומר על זה?'. אין לי לב לספר להם שאבא שלי אמנם איש מאוד מצחיק, אבל את רוב הסטטוסים האלה עליו אני ממציאה. בשאר הזמן אני כותבת סטטוסים על זה שאני שמנה. כשאני מנסה לחרוג ממנהגי עם סטטוסים אקטואליים, למשל, אני מקבלת לרוב 12 לייקים ואז מוחקת אותם.

 

הסטטוס הכי מצליח שלי: בימי סטטוסים מצייצים תנצב"ה, היו לי כמה סטטוסים שזכו לעשרות אלפי לייקים, אבל הם הלכו לעולם שכולו טוב יחד עם העמוד עצמו. בתקופה האחרונה זה היה הסטטוס שקיבל הכי הרבה לייקים

 

אני אעשה לך אנפרנד אם: תכתוב סטטוס נוטף גזענות ובורות, תגיד משהו רע על מייקל ג'קסון, תגנוב לי סטטוס בלי לתת קרדיט ו/או תצרף אותי לקבוצה ללא אישור. 

תגובות (0)
הוסף תגובה