העבודה שלי שקופה: אני עקרת בית

רציתי לכתוב על עבודתה הלא מוערכת של עקרת הבית, להביא את עיקרי דבריה של ניצה ברקוביץ ממאמרה האלמותי "על עקרת הבית והחשבונאות הלאומית" ולדבר על עקרות בית מסביב לעולם ועל עבודתן הסיזיפית והשקופה. איך הן מתפעלות בית ומגדלות ילדים או סוחבות מים מהבאר ומבשלות ומנקות, ומקפלות בגדים ומגהצות. על איך אנחנו כחברה מסתכלות עליהן ותוהות מה הן עושות כל היום בבית ובטח כיף להן שהן בחופש ולא צריכות לקום לעבודה ולהיות מחוייבות לבוסית ויעדים ולתת שירות לאנשים מעצבנים. הן כל היום עם הילדים המתוקים שלהן משחקות בג'ימבורי, או אופות עוגיות, אוכלות אוכל מזין שהכינו ועושות פילאטיס.

אז רציתי.

 

עוד באון לייף:

 

במקום זה החלטתי לספר איך נפלתי גם אני פמיניסטית מן המניין וקרייריסטית למלכודת הדבש הזאת והפכתי לעקרת בית "משועממת" במדריד. אז אני לא משועממת, אפילו לא לשנייה. אולי בעצם אני כן משועממת, כי לפחות עבורי לגדל ילדות ולתפעל בית זה משעמם ולא מתגמל. עם כל אהבתי לילדתי הקטנה, הדעתנית והעקשנית (תכונות שאני מעריכה מאד ומודה לאלות הטובות שנתנו לה, רק חבל שהיא מתאמנת עלי בינתיים), היא לא אומרת לי בסוף רבעון:

 

"אמא, עשית עבודה מצויינת! היו לך פספוסים פה ושם כמו המרק המגעיל שהכנת אז, או שנתת לי ביס חם מדיי ושרף לי בפה, או הפעמים האלה שאת שוקעת לתוך הטלפון שלך ומתעלמת ממני לכמה דקות, אבל בסך הכל אחלה עבודה! אני שבעה, רחוצה, מאושרת בחלקי ובסך הכל אם תמשיכי ככה מובטח לך שאגדל להיות אישה שמחה, מאושרת ובטוחה בעצמה".

 

למעשה אף אחד לא אומר לי, מלבד כמה חברות שברגע משבר חוזרות על המנטרה "את אמא נהדרת" למשמע קולי הבוכה בטלפון. כי העבודה שלי שקופה, כי העובדה שאני מצליחה להשאיר אותה בחיים כל יום שעובר זה נתון מובן מאליו, למרות שהיא נמצאת בסכנת חיים תמידית, על בסיס שעתי היא עושה משהו מטופש שמעמיד אותה בסיכון אמיתי וזהו תפקידי למצוא את הגבול בין לאפשר לה סקרנות בריאה לבין להציל אותה מעצמה. אפילו אבא שלה.

 

לא תפסתי מעצמי קרייריסטית אף פעם, קריירה בעיני זה משהו שעושים עם אג'נדה, עם תכנון לעתיד וכוונות. אני פשוט עבדתי מאז שאני זוכרת את עצמי, הלכתי לעבודה והרווחתי כסף ופרנסתי את הבית, תמיד. ושם בעבודה תמיד אמרו לי כל הכבוד ועבודה טובה, והכי חשוב שילמו לי בסוף כל חודש. ואין דרך טובה יותר להביע שביעות רצון ממישהו מאשר לתת לו כסף על מה שהוא עושה בעולם הקפיטליסטי שאנחנו חיות בו. ואם כבר דווקא בתור עקרת בית יש לי יותר אג'נדה וכוונה מאשר כשעבדתי.

 

אבל פתאום מתוך שגרת יומי ההזויה ואחרי שירדתי נראה לי 5 קילו בחודש האחרון כי באמת אין לי דקה לשבת לאכול, אני מבינה כמה נהניתי לעבוד. כמה נהניתי לשבת במשרד ולקשקש עם החברות, לאכול צהריים בנחת, אפילו בימים שאין זמן להזמין סושי, בלי שאף אחת מושכת לי במכנס ובוכה ומנגבת לי נזלת על הג'ינס. פתאום הימים האלה שבהם קמתי ב 5 בבוקר כדי להיות בעבודה ב 6 וחצי נראים לי קסומים. אושר צרוף. הימים בהם הייתי יצרנית ולא רק של חלב. כשהייתי חלק ממעגל ההכנסה, כשהניסיון שצברתי היה משהו שניתן לכתוב בקורות חיים, ולא לנגב איתו את התחת המתוק כל כך של התינוקת שלי.

 

הבעיה היא שלא ניתן להפריד את הדיון על עקרת הבית מהמשפחה והטיפול בילדה ובבית. ואני הרי אוהבת את הילדה ורוצה שיהיה לה טוב, ולכן כל דיון בכמה קשה לי להיות בבית וכמה העבודה הזאת לא מוערכת חוזרת לרגע המתנצל הזה שבו אני אומרת שאני אוהבת אותה, אבל זה קשה.

 

הביקורת הפמיניסטית קוראת להסתכל על המשפחה דרך המציאות, ולא דרך האידיאולגיה. המשפחה היא מוסד שמעוגן ביחסי הכוחות שקיימים בין העולם הפרטי והציבורי וגם יחסי הכוחות שקיימים בתוך המשפחה. לכן טענות שאומרות שמשפחה היא אימהות הן למעשה פרדוקסליות כיוון שבפועל מה שקובע הם האינטרסים של הבעל או של האב. לכן הממלכה שלי, הבית שלי הוא עוד מקום בו שולט ההיגיון הפטריאכלי. המוסד המשפחתי הוא עוד מוסד שמאפשר שליטה גברית על נשים ויצירה של תלות כלכלית בהם. המרקסיסטים טענו שהנשים הפועלות יהיו הרבה יותר משוחררות משליטה גברית מאשר הבורגניות כיוון שהבורגניות לא עבדו ולא זכו לחופש כלכלי. הבורגניות זכו לפחות שליטה בחייהן מאשר הזונות כי אפילו הזונות שולטות בכלכלתן (כך טענו המרקסיסטים, אני מעדיפה לא להיכנס כאן כרגע לדיון על זנות וכמובן לא תומכת בנרמול הזנות כמקצוע – אבל זה כבר דיון אחר).

 

בתמונה אני בימים תמימים יותר. קרדיט צילום: לובה פיין.

 

המשפחה כמו שהיא נתפסת בהרמוניה שלנו, יוצרת היררכיה בין גברים ונשים שמשועתקת לא רק בספרה הציבורית, אלא גם ביחידה שאנחנו כל כך מעצימים. לכך מצטרפות תפיסות חברתיות כמו אהבה רומנטית, הגבר שמציל או מטפל באישה, אישה לא יכולה לחיות כבודדה היא תמיד חייבת להינשא. ההיגיון הזה שמקבע את מקומה של האישה כאמא ועקרת בית ומאפשר לגבר לצאת ולפרנס ולשלוט במשפחה. אלימות כלכלית ואלימות נפשית ופסיכולוגית שמפעילים שליטה כלכלית. המשפחה הופכת למקום של שליטה כלכלית, מינית, רגשית ונפשית. אז לא אני לא נמצאת שם ולמעשה רחוקה שנות אור משם. ועדיין השיטה היא אותה שיטה ואני רק במקרה בת מזל שיצרתי זוגיות עם גבר אוהב ומכבד שלא מנצל (כמעט) את מקומי הנוכחי בהיררכיה כדי לשלוט במוסד המשפחתי שלנו.

 

אבל המוסד קיים, והתפקיד השקוף הזה של אמא ועקרת בית רחוק מלהיעלם מהעולם. ובמקום שבו אני נמצאת בו כרגע, זמנית, מתוך בחירה "מודעת" הוא מקומן של מיליוני נשים שלא כולן נמצאות שם מאותה בחירה מודעת. ואני מתנצלת מראש בפני כל אותן חברות שאוהבות את חיי הבית והמשפחה, אין כאן משהו שהוא אישי למרות הפוסט האישי. המסקנות כאן הן על המוסד הזה, עקרות הבית, המשפחה, האימהות.

 

פורסם לראשונה בבלוג רדיקלית חופשיה

תגובות (0)
הוסף תגובה