בנות עושות שופינג, בנים משלמים?

תמונת פרסומת של סטודיו לצילום שרצה בפייסבוק הצליחה לעצבן גולשות וגולשים שלא נפלו למלכודת ה"הו, איזה הורסים הילדים האלה!". בתמונה שני ילדים מקסימים, בן ובת בתום סיור שופינג בקניון. הילדה עם משקפי שמש אופנתיים, שיער בלונד גולש ומעוצב, שמלה ורודה ומתוקה וסנדלים. מאחוריה משתרך ילד קטן שקצת קשה לתאר אותו כי שקיות ממותגות מקיפות אותו מימין ומשמאל. הוא עסוק בלסחוב לילדה את תוצרי השופינג שלה ובכל מקרה, מה זה חשוב עכשיו איך הוא נראה? הוא יצא גבר-גבר.

 

אם התמונה לא הספיקה, הגיע הסטטוס שהבהיר את מה שאנחנו רואים:

 

הילדים הם אמה ועמית. אמה היא מהממת. עמית הוא חתיך. השניים נמצאים ב"חווית קניות כייפית" אף על פי שמהתמונה נראה שרק הילדה נהנית. לעמית, לעומת זאת, שמור תפקיד אחר- לשלם על הכל. למה? כי הוא בן, מה זאת אומרת? לא באמת ציפיתם שהבת תשלם על עצמה, נכון?

 

טוקבקיסטים, הנה אני חוסכת לכם את התגובה הצפויה בתבל:

 

"זאת בסך הכל פרסומת לסטודיו לצילום! למה לעשות פיל מזבוב?"

 

"למה הפמיניסטיות הקיצוניות האלה חייבות להרוס את הכל? למה את מחפשת איפה שאין?"

 

"זה בצחוק, טמבלית! בצחוק! איפה איבדת את ההומור?!?"

 

"איזה מרמור, יא אללה!"

 

"זה עולם עם פערי שכר אמיתיים בין גברים לנשים, נתונים מחרידים על אלימות מינית, העדר שוויון באקדמיה, בצבא, בבתי המשפט ובכנסת ובכל זאת את בוחרת להתלונן על פרסומת תמימה ולא מזיקה עם שני ילדים מתוקים? טיפשה"

 

או בקיצור, התגובות שכל אישה עם חוש ביקורתי מינימאלי רגילה אליהן: הגזמה, העדר הומור, חוסר הבחנה בין עיקר לטפל, מרמור, תסכול וכו'.

 

אז נכון, יש חולות רעות גדולות יותר מתמונת פרסומת. ייתכן גם שיש תמונות פרסומת גרועות יותר מזו ובכל זאת אני מבקשת להתמקד רגע דווקא במסר שהתמונה הלכאורה-לא-מזיקה הזו מעבירה.

 

התמונה הזו מסבירה היטב למה התכוונה סימון דה בובואר שהגתה את המשפט "את לא נולדת אישה, את נהיית אישה". אנחנו מחנכים את הילדות שלנו להיות נשים, כלומר לקחת על עצמם תכונות שנחשבות לנשיות: חיבה גדולה לקניות, בזבזנות על חשבון הגבר התורן, חוש אופנה מפותח, השקעה גדולה במראה החיצוני, חוסר אחריות כלכלית, הזדקקות לעזרה וחולשה פיזית. התפקיד הזה בדיוק הולבש על אמה החמודה. אין סיכוי שהיא תשלם על הקניות שלה. היא כאן בשביל להיות יפה ולבזבז כסף שלא שייך לה.

 

מה שסימון דה בובאר שכחה לציין הוא שגם גברים לא נולדים גברים, הם נהיים כאלה. עמית הקטן הוצב בתפקיד הגבר-גבר שכל מקומו בפרץ הקניות הבלתי נשלט של זוגתו הפעוטה הוא בסחיבת הפריטים וכמובן – התשלום עליהם. כי אלו בדיוק שני הדברים שגברים נדרשים אליהם השכם וערב – כוח פיזי (וסבלנות לנשים הנודניקיות שלהם) וכסף. הרבה כסף.

 

הכל מאוד ברור, ההפרדה מובהקת. היא עושה את תפקידה, הוא עושה את תפקידו ושניהם בני 4-5 בסך הכל. ואם אלה התפקידים כשהילדים שלכם הם בני 4-5, אל תצפו שהם יגיעו לגיל 20 ו-30 והתפקידים ישתנו פתאום. הם יישארו בדיוק ככה, מילד וילדה הם יהפכו לגבר ואישה שהולכים בדיוק בדרך שהתווינו להם. הילד יגדל להיות גבר עם ג'וב "מפרנס", האישה תוותר על כיסא המנכ"לית או הרופאה כי אם היא מספיק 'כוסית' היא כבר תמצא מי שישלם לה על הכל.

 

מי מהם שינסה אחרת ייתקל בסנקציות. כי אין שום סיכוי לשבור את הסדר החברתי הזה בלי עונשים. אז כן, יש דברים נוראיים יותר בעולם אבל בשביל לפתור אותם שווה להתחיל בקטן, נגיד להפסיק לייצר פרסומות מיותרות שתוקעות את כולנו באותה פינה חשוכה.

תגובות (0)
הוסף תגובה