נשים מפרנסות: המשפחות שהופכות את הסטריאוטיפ

"נראה לך שאני אדבר ככה בעיתון על דורון?! זה ישפיל אותו!"

"אין מצב שאני מספרת לכל העולם שהוא מכניס פחות כסף. זה יהרוג אותו"

"השתגעת?! הוא לא יסלח לי על זה בחיים"

"זה לא עניינו של אף אחד כמה כסף אני מרוויח. זה לא נושא לכתבה"

אני אתחיל מהסוף: הכתבה הזו היא סוג של נס כי היה קשה מאוד להוציא אותה לפועל. בשביל ליצור אותה פניתי להמון זוגות אבל אף אחד מהם לא היה מוכן להיחשף. לא, הם לא מואשמים בפלילים. לא, הם לא ביצעו מעשה לא מוסרי. הם בסך הכל נשואים ומרוויחים משכורת שונה זה מזו – רק שבניגוד לסטריאוטיפ, האישה היא זו שמרוויחה יותר.

עוד באון לייף:

הרעיון הרווח הוא שנשים יצאו לעבוד רק בעקבות המהפכה הפמיניסטית, שהן – אנחנו – הצטרפו לכוח העבודה רק במאה וקצת השנים האחרונות ושהן אינן חלק אינטגרלי ממנו. אבל התפיסה הזו מתעלמת מנשים שאינן לבנות, מי שמעולם לא היו בעלות מעמד חברתי גבוה. הן דווקא עבדו, תמיד. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית, נשים לקחו חלק בפרנסת המשפחה. אם כמלקטות, ואם כמבשלות ומשרתות ומיניקות ומרפאות ומיילדות בתקופות מאוחרות יותר. אך אחרי מה שמכונה הגל הראשון של המהפכה הפמיניסטית, גם אותן נשים לבנות מהשכבות החזקות יצאו לעבוד. טיפין טיפין ואז בהשתלבות סוחפת, נשים השתלבו בכוח העבודה הגברי והלבן.

לאורך רוב ההיסטוריה האנושית, נשים לקחו חלק בפרנסת המשפחה. צילום: shutterstock

השתלבו, אבל לא לגמרי. הסללה מגדרית עדיין קיימת, תקרת הזכוכית היא עדיין מכשול כמעט בלתי-חדיר ועל כל שקל שגבר מרוויח, אישה תקבל 66 אגורות בלבד (בממוצע, על-פי נתוני מרכזי אדווה לשנת 2012). מקצועות שמזוהים עם נשים נחשבים יוקרתיים פחות ובדרך כלל מזכים בשכר נמוך, כמו סיעוד, הוראה ועבודה סוציאלית. לעומת זאת, מקצועות שמזוהים עם גברים טומנים בחובם שכר גבוה יותר ויוקרה, כמו הנדסה, ניהול ורפואה. במיוחד מעניין לראות מה קורה לשכר וליוקרה החברתית של מקצועות שהזיהוי המגדרי שלהם משתנה. שפים היום, למשל, זוכים לאהדה והמקצוע נחשב מכובד ונחשק, אך במשך ההיסטוריה עבודת הבישול הייתה עבודתן המובנת-מאליה של נשים. השינוי התרחש רק כשגברים החלו לעסוק בתחום. זהו תהליך סוציולוגי שקשה להבחין בו ברגע נתון, אבל הערכת-חסר לעבודת נשים קיימת גם במופעים יומיומיים פרטניים. נשים, לעתים קרובות, נתפסות כמפרנסות משניות או כחסרות כישורים, והן נמנעות מלבקש שכר גבוה מחשש שיתפסו כאגרסיביות.

רוב הנשים עובדות. ולמרות העובדה הפשוטה הזו, הציפייה הרווחת היא שנטל הפרנסה העיקרי ייפול על כתפיו של הגבר. כשלא כך הדבר, מעניין לראות שיש רבים ורבות שרואים בכך פגיעה בכבודו. בתהליך העבודה על כתבה זו ממש, שוחחנו עם נשים רבות שמרוויחות יותר מבני-זוגן, שסירבו בתוקף להתראיין, אפילו בעילום שם, מפאת החשש להשפיל או לפגוע בו באישהי דרך. הצורך להיות שווה יותר מבחינה כלכלית מבת-הזוג עדיין קשור בעבותות לאופן שבו החברה שלנו תופסת 'גבריות'. בסוף, אמיצה אחת ואמיץ אחד הסכימו לדבר.

אנחנו פשוט מעבר לזה. שרון זגן

"הגיע הזמן שבאמת נזנח את ההגדרות האלה", אומרת שרון זגן, שעובדת כמנהלת הכשרות העובדים של ארגון ניהול הסיכונים של חברת PayPal. זגן מרוויחה יותר מבן-זוגה, שעובד כמנהל תוכן בחברת סטארט-אפ קטנה ומתחילה – ומבחינתם זה בכלל לא אישיו. "אני מרגישה עם זה מעולה וגם הוא", היא אומרת. "אנחנו פשוט מעבר לזה. הרי מישהו מבני הזוג כנראה, עובדתית, מרוויח יותר, אז למה שזה בהכרח יהיה הוא? אני מודעת לסטריאוטיפ אבל הוא כבר לא רלוונטי ואני מקווה שכל המשפחות יוכלו להתרחק ממנו. לשנינו יש קריירה ושנינו עושים את הדברים שאנחנו אוהבים". בן-זוגה "עבר מעולם התקשורת לעולם ההיי-טק ממש לאחרונה", זגן מספרת, "וזה מעבר שאם אתה המפרנס העיקרי של המשפחה זה מאוד מפחיד לעשות אותו". כך שמבחינתם מדובר בכלל ביתרון משמעותי. "מזל שיש בבית עוגן אחד יציב יותר", היא אומרת, כי "אז יש מקום לאדם הנוסף בבית להתנסות יותר ולקחת סיכונים כי אנחנו יודעים שיהיה מאיפה לשלם את חשבון החשמל".

"אנחנו לא בתחרות, אנחנו בני זוג", אומר יואב כהן-מלמד. הוא עובד במדור שכר לימוד של האוניברסיטה העברית ומתפקד כמטפל העיקרי בילדים שלו ושל בת-זוגו, שעובדת כמנהלת מחלקה בבזק. "בסופו של דבר זה תא משפחתי אחד", הוא מסביר. "יש סל כלכלי אחד של המשפחה ומי שתורם לו זה מבורך. כמה שיותר, יותר טוב". לשניהם יש קריירה, שניהם עושים כמיטב יכולתם כדי "להתפתח אישית ומקצועית. זה ממש לא משנה שהיא מרוויחה יותר. גבר, אישה, זה שטויות". גם זגן מחזיקה בעמדה דומה. מבחינתה, "מי שהוא אדם שוויוני ומכבד נשים לא צריך להירתע מזה שיש לו אישה חכמה ומצליחה".

אנחנו לא בתחרות, אנחנו בני זוג. יואב כהן מלמד

גם אם לזוגות עצמם אין בעיה עם הפער, זה לא אומר שהם יהיו פטורים מהערות של אחרים. אבל כהן-מלמד מספר שהם היו מקבלים הערות "אולי קצת, פעם. היום כבר לא" ומשרון זגן זה נמנע לחלוטין. "אני לא זוכרת שהרגשתי אי-פעם הרמת גבה. אולי אנחנו ברי מזל שאנחנו בסביבה כזו", היא אומרת. היא תמיד עבדה קשה, "וזה לא השתנה, לא כשהפכתי להיות אימא ולא בנסיבות אחרות", כך שגם לא הייתה הפתעה מבחינת הסובבים אותם כשהיא התקדמה וקיבלה תגמול ראוי על עבודתה. את היעדרן של ההערות מצידן של הנשמות הטובות אפשר לייחס לכך ששכר הוא נושא שלא מקובל לדון בו בפרהסיה, או – אם להיות אופטימית יותר – לכך שהשינוי מתרחש. הסטריאוטיפ עדיין ישנו, אך "העולם נראה כל כך אחרת", אומרת זגן. "זה מעייף להתקע בדפוסים האלה וזה שם גדרות במקומות שבו לא צריכים להיות גדרות. הגבר מרוויח יותר, עובד יותר או בעל עבודה חשובה יותר – אנחנו כבר מזמן לא שם ונשים עושות תפקידים בכירים ומשמעותיים". ובכל זאת, היא אומרת, "מזלי שיש לי בן זוג שמבין את זה ולא מרגיש מאויים מזה. אני יכולה לדמיין בני זוג שהיו נרתעים מזה". גם כהן-מלמד מספר שאצלם, "העניין המגדרי לא תופס לא בבית ולא בכסף". עבור הזוגות הללו, העיקר הוא ההתפתחות האישית, האושר וטובת המשפחה כולה. המגדר לא משחק תפקיד.