איך לא להתייחס לילדים עם עודף משקל

הפוסט הזה קשה לי לכתיבה. הוא מסתובב לי בראש כבר לא מעט זמן. התחלתי לכתוב, ואז הפסקתי. הנושא הזה כל כך רגיש, הוא מעלה לי זיכרונות לא טובים ובנוסף לזה חששתי שזה יראה קצת מתיימר. הרי אין לי ילדים משל עצמי, מה פתאום שאני "אחנך" הורים איך להתייחס לילדים שלהם?

עוד באון לייף: 

ואז קרו שני דברים ששינו את דעתי. הראשון היה צילומים שארגנה קבוצה של חברות ושגם אני השתתפתי בהם. עזרתי לכמה בנות למצוא בגדים מהארון המפוצץ שלי לקראת הצילומים. אחת מהן באה אליי ומדדה כל מיני דברים. באופן טבעי חלק מהבגדים התאימו לה יותר, חלק פחות, כמו לכל אחת – אבל בהחלט היה עם מה לעבוד. אבל אז היא הגיעה הביתה, ואמא שלה אמרה לה שלא כדאי שהיא תיסע לצילומים, שגם ככה שום תמונה שלה במצבה הנוכחי לא תצא יפה.אתן יכולות בכלל לדמיין מה זה עשה לבחורה הזו, שגם ככה היא עם בטחון עצמי נמוך מאוד?

המקרה השני היתה פרסומם של הכתבה והסרטון האלו. הסרטון צולם כבר לפני כמה חודשים והצילומים היו מאוד ארוכים והרבה יותר מעמיקים ממה שרואים בסרטון. דיברתי המון על היחסים שלי עם אמא שלי ועל דימוי גוף ואיך שזה משפיע אחד על השני, אבל רוב העניין הזה נחתך. התגובות שקיבלתי אליו העלו בי שוב את הצורך לדבר על הנושא הכואב הזה.

אז אמנם לפעמים אני מרגישה שקטונתי לתת עצות לאימהות. ומצד שני אני יודעת איך זה לחיות תחת התחושה המתמדת שלעולם לא אהיה מספיק רזה עבור אמא שלי. שלא משנה כמה מוכשרת, חכמה או יפה אהיה – תמיד יהיו הכמה קילוגרמים האלה שיפרידו בינינו (וזה לא משנה בכלל כמה. זה יכול להיות 5 וזה יכול להיות 50). אני יודעת מה התחושות האלה עושות לדימוי ולביטחון העצמי של ילדה ונערה מתבגרת, בדיוק בשנים שהיא כל כך צריכה את התמיכה הזו ואת הידיעה שהיא מספיק טובה. אני יודעת לאן זה יכול להגיע עם נשים ואנשים שלא היה להם את המזל שלי להתגבר על התחושות האלה ולצאת מזה. ולכן אני מרשה לעצמי לנסח כאן כמה "כללים" שהייתי שמחה אם ההורים מבינכם היו לוקחים לתשומת ליבם. אני יודעת שרובכם לא עושים את הדברים האלו בשביל לפגוע או מתוך כוונה רעה, אלא מתוך דאגה. אבל מה שזה עושה בפועל לילדים שלכם זה לשרוף להם את הנפש והנשמה, לא פחות מזה.

אל תהפכו את המשקל לדבר היחיד אליו אתם מתייחסים בילדים שלכם.

הילד/ה שלכם יכולים להיות חכמים, מוכשרים, מצחיקים, טובי לב, יפים – ואתם תתייחסו רק למשקל. אל תתנו לילדים שלכם להרגיש שהם לא שווים כלום אם הם לא במשקל מסוים. תדעו להעריך את כל הדברים הטובים שיש בהם בלי קשר לזה. תנו להם ללמוד להעריך ולהתגאות בדברים הטובים שיש בהם ולא להרגיש שהם מוגדרים על ידי דבר אחד בלבד וגם ממנו לא מרוצים.

אגב, גם המשפט "את כל כך יפה, אם רק תורידי קצת במשקל תהיי מושלמת" אינו לגיטימי. הוא כורך את היופי והערך של הילדה במשקל שלה, ובסופו של דבר היא תבין שאין לה שום דרך להיות יפה אם היא לא תהיה במשקל מסוים.

תתייחסו לעצמכם יפה. הילדים שלכם קולטים את זה.

גם אם את לא אומרת מילה לילדה שלך על איך שהיא נראית אבל היא רואה אותך כל הזמן נאנחת שהשמנת, ומסתכלת במראה לא מרוצה, מתלוננת על הישבן והבטן ומה לא – היא קולטת את זה. ילדים מבינים הרבה יותר ממה שחושבים, גם בגילאים צעירים, ויחס לא בריא של הורה אל הגוף שלו עצמו יחלחל גם אל הילדים. ילדה שאמא שלה כל הזמן לא מרוצה מעצמה, כל הזמן מתייסרת, כל הזמן עושה דיאטות – תלמד שזה המצב הטבעי וה"נכון" ושזה מה שגם היא צריכה לשאוף אליו (בלי קשר אגב להאם הילדה עצמה מלאה או לא).

אל תתנו לילדים שלכם להרגיש שהם לא יכולים לעשות משהו בגלל המשקל.

זה תקף לכל דבר – מריקוד בלט לטיפוס על עץ ומדוגמנות עד סנפלינג. יהיו מספיק אנשים לאורך חייהם שיגידו להם שהם לא יכולים לעשות משהו. אם אתם תתנו להם את הביטחון שהם כן יכולים – הם לפחות ינסו. נכון, לא תמיד הם יצליחו, כמו בכל דבר בחיים. אבל אסור לתת להם לגדול בהרגשה שעדיף שלא ינסו כי אין סיכוי שיצליחו ממילא.

אל תעליבו אותם.

זה אמור להיות כל כך ברור מאליו, לא? אז מסתבר שלא. יש לא מעט הורים שחושבים שאם יגידו לילדים שלהם "תראי איך את נראית" או "מי ירצה לגעת בך ככה" הם כל כך יעלבו, עד שהילדים יחליטו לקחת את עצמם בידיים. אז יש לי חדשות בשבילכם: ב-99.9% מהמקרים לא רק שזה לא עובד אלא שזה ישאיר בילד/ה צלקות קשות ויגרום לו או לה להחלטות רעות בהמשך החיים. אני יכולה לספר על דוגמא קלה יחסית מאצלי: נשארתי במערכת יחסים לא טובה שנתיים יותר מדי כיוון שהיה לי ברור שאף אחד לא ירצה אותי (הרי זה מה שאמא שלי, הדמות שהכי אמורה לאהוב אותי, אמרה לי). אז כבר עדיף להישאר במערכת יחסים לא טובה מאשר בלי זוגיות בכלל, לא? ככה לפחות חשבתי.

אתם לא מבינים לאן מילים מכאיבות כאלה יכולות לדחוף את הילדים שלכם, אז אל תעשו בהם ניסויים.

אל תעשו איפה ואיפה בבית.

אני כמובן בעד שמירה על מזון בריא ואורח חיים בריא בבית. אבל – בין אם אתם עושים את זה ובין אם לא, אסור להחליט שילד אחד יאכל משהו אחד וילד שני משהו אחר. תחושת הקיפוח של ילד שכל המשפחה שלו אוכלת עוגה או צ'יפס ורק הוא לא יכול היא נוראית. ואם אתם חושבים שזה יגרום לו לאכול פחות ולרדת במשקל אז רוב הסיכויים שמה שיקרה במציאות זה שהילד הזה יאכל בהיחבא, יקום בלילה למקרר או יחסוך את דמי הכיס שלו לקניית ממתקים וג'אנק פוד. ככה בדיוק מפתחים הפרעות אכילה.

תהיו קשובים ורגישים לרצונות האמיתיים של הילד/ה שלכם.

זה בסדר לנסות לעזור לילד/ה שלכם לרזות. אבל חשוב לוודא שזה נובע מהמקום הנכון – מהרצון האמתי שלהם. חשוב לוודא שזה לא בגלל שהם מנסים לרצות אתכם, או בגלל שהם החליטו שהם רוצים להיות דוגמנים ומה שמפריד בינם למטרה הזו זה המשקל. חשוב גם שתוודאו שהמטרות ריאליות, ושרוב הנערות לא באמת יכולות להראות כמו הדוגמניות במגזינים, גם אם הן לא בעודף משקל בכלל.

והכי חשוב, לעשות כל דבר כזה בייעוץ מקצועי, ולא משנה כמה אתם יודעים על דיאטות וכמה כאלו עשיתם בחייכם. בהקשר הזה אני אשמח להמליץ על מרכזים כגון "שפת האכילה" ו"חופש מאוכל" שמתמקדים לא רק בכמה הילד שוקל אלא עושים את מה שבאמת חשוב וצריך לעשות – לוודא שהילדים שלכם יהיו בריאים.

אל תכניסו אותם למעגל שממנו קשה לצאת.

למרות מה שכתבתי בסעיף הקודם, אני אישית חושבת שאלא אם מדובר בעניין בריאותי אקוטי עדיף להניח לילדים מדיאטות. כן לעודד אותם לפעילות גופנית ולאכילה בריאה – בהחלט! אבל לא לדיאטות. הסיבה היא שזה בקלות רבה יכול להתדרדר למעין מעגל שבו הם יורדים קצת, חוזרים ל"הרגלים הישנים", עולים בחזרה פלוס תוספת, עושים שוב דיאטה וחוזר חלילה.

אני יכולה לספר מניסיוני האישי שאת הדיאטה הראשונה שלי עשיתי בגיל 11 (היום זה כבר נחשב גיל מאוחר, נראה לי). שקלתי 40 קילו, וכאמור לא באמת הייתי שמנה למרות שככה חשבתי. פשוט הייתי מפותחת לגילי. ירדתי 4 קילו והייתי נורא מרוצה מעצמי, אבל את שנות גיל ההתבגרות הבאות שלי ביליתי בדיאטות חוזרות ונשנות כשכל פעם אני יורדת ומעלה עוד קצת ממה שהייתי לפני. בגיל 18 כבר שקלתי כמעט 90 קילו. אני בטוחה לחלוטין שאם לא הייתי מכניסה את עצמי למעגל דיאטות ופשוט נותנת לגוף שלי להתפתח כפי שהוא כנראה שהייתי מסיימת את גיל ההתבגרות במשקל נמוך בהרבה.

תגרמו לילדים שלכם להרגיש יפים, לא משנה מה.

נכון שיופי זה לא הדבר הכי חשוב בעולם. אבל העובדות הן שבעולמנו הפטריארכלי לרוב הנשים חשוב להיתפס כיפות, ולילדות קטנות ונערות זה קריטי אפילו יותר. מאז שהקמתי את הבלוג דיברתי עם עשרות, אם לא מאות, נשים וההבדל בביטחון העצמי בין כאלו שההורים שלהם השפילו והעליבו אותן לבין כאלו שאמרו להן תמיד שהן יפות, בכל משקל, צורה וגודל, פשוט מדהימים. כשאתם אומרים לילדה שלכם שהיא יפה אתם לא רק מחמיאים לה על הצורה החיצונית שלה אלא גם גורמים לה לגדול עם ביטחון עצמי גבוה יותר שיבוא אחר כך לידי ביטוי בדייטים, בראיונות עבודה ובתפקוד כללי. אתם גורמים לה להרגיש שהיא טובה כמו שהיא. אתם גורמים לה לדעת שהיא לא לבד בעולם ותמיד יהיו אנשים שיתמכו בה.

תהיו לצד הילדים שלכם.

אם אתם עושים כל מה שכתבתי עד כה אבל יש איזו דודה או סבתא שמוכרחה בכל פעם שאתם נפגשים להעיר "מה יהיה עם הילדה, היא כל הזמן עולה במשקל" או "תראי איזה פנים, רק חבל שהיא כל כך שמנה" – זה התפקיד שלכם להפסיק את זה. כמובן, אתם לא יכולים להגן על הילדים מפני החברה בכללותה והם יצטרכו ללמוד להתמודד עם דברים כאלה בכיתה, בחוגים או עם חברים. אבל במה שנוגע במשפחה זו האחריות שלכם להבהיר לצד השני, בצורה דיסקרטית או בפומבי,  שזה לא מקובל. ואם אותו צד מסרב להבין – זה גם בסדר להחליט להפחית את תדירות הפגישות איתו. אמנם לדמות כזו אין אותה השפעה כמו לאמא או לאבא, אבל בכל זאת גם לדודה או סבתא יכולה להיות השפעה לא מבוטלת בכלל, במיוחד אם זו דמות שהילד מעריך ורוצה להדמות לה.

זו חובתם המוסרית של הורים להגן על הילדים שלהם. הרווח של הילד מהתחושה הזו, ש"אמא ואבא מגנים עלי ויהיו מאחורי תמיד", הוא מעל לכל מחיר. תחושת הביטחון הזו היא בדיוק מה שילד צריך כדי להתמודד בעולם בו השמנה היא החטא הנורא מכל.

אל תשנו את הילדים שלכם בשביל להתאים אותם לאיזשהו אידאל חברתי.

אל תשליכו את הרצונות שלכם על הילדים. אם את רצית להיות דוגמנית ולא עשית זאת, אל תכריחי את הילדה שלך לרזות כי אולי היא תהיה דוגמנית. דעו את ההבדל בין מה שנכון מבחינה בריאותית לבין מה ש"רצוי" מבחינה חברתית והסבירו אותו לילדים שלכם. נסו במידת האפשר להציג להם מודלים שונים של מבני גוף שכולם מקובלים, יפים ואהובים כפי שהם. היום בעידן הפייסבוק והמודעות לשונות זה אמור להיות יותר קל מבעבר.

אל תשימו ללעג אנשים שמנים.

גם אם זה כאילו על "אחרים", הילדים שלכם שומעים, מבינים ומפנימים. כשאבא רואה טלוויזיה ואומר על איזה מנחה "איזו בטטה היא נהייתה", מה אמורה להרגיש בתו ששוקלת יותר מה"בטטה"? פשוט תמנעו מזה. זה גם יהפוך אתכם לאנשים טובים יותר כי לרדת על מישהו בגלל מראה חיצוני זה בעיקר עלוב.

כתבתי כל כך הרבה ובכל זאת אני מרגישה שיכולתי לכתוב עוד ועוד. האמת היא שזה באמת נושא כל כך מורכב, וכל אחת מאתנו שהיתה שם, בין אם בתפקיד ההורה או בתפקיד הילד/ה, יודעת כמה זה קשה. אני מקווה שהרשימה הזו תוכל לעזור ולו במעט. אשמח אם תשתפו את הפוסט ובנוסף אם תכתבו בתגובות את הסיפורים האישיים שלכן, החוויות וההתמודדויות שלכן עם להיות ילדות בעלות עודף משקל או אימהות לילדות כאלה. תאהבו את עצמכן.

לבלוג המלא של מיי גרף

אופנההשמנת יתרהשמנת יתר אצל ילדיםחינוך ילדיםמיי גרףעודף משקל