בכל פעם שנכנסתי הביתה, הקול שלי נשאר בחוץ

היו שם, על הדוכן, המון אפרסקים.

מהאפרסקים האלו שכבר כמעט לא רואים היום – עסיסיים וכתומים וכל כך מגרים!

השמש עמדה במרום השמים, היה לי חם ועייף אחרי יום לימודים ארוך.

בכיס קרקשו כמה מטבעות שהוא נתן לי בבוקר, הן נועדו לנסיעה הביתה ואת מה שישאר – אצטרך להחזיר לקופה.

"את צריכה לעלות על האוטובוס ולהגיע הביתה כמה שיותר מהר, את לא רוצה שהוא יכעס עליך, נכון?" אמר לי קול אחד.

"אבל אני כל כך עייפה וצמאה וכל כך מתחשק לי אפרסק אחד. אחד! למה אסור לי? אני כל כך רוצה לנגוס עכשיו באפרסק עסיסי, להרגיש את המיץ ממלא לי את הפה, את המתיקות הזו מציפה לי את היום, רק לרגע אני רוצה להרגיש טוב…"

בסוף קניתי את האפרסק, ובלב פועם הגעתי הביתה, ספרתי לידיו את המטבעות שנותרו וגמגמתי תירוץ על אלו שחסרות, נושמת לרווחה כשהוא לא המשיך לחקור אותי.

 

לא, לא הייתי בת 8, גם לא בת 11.

הייתי אז בת 28, סטודנטית מן המניין, נשואה במשהו שנדמה לאנשים מבחוץ כ"אושר", לאדם חביב, מצחיק וטוב לב שברגע שדלת הבית נסגרה אחריו, הוא הפך למשהו שונה לחלוטין.

פחדתי ממנו, ידעתי שכל צעד שלי נמדד, כל מילה שלי נשקלת, וכל דבר עלול להעיר את המפלצת והיא כבר תוציא עלי את חמתה, במילים, במעשים – זה לא ממש משנה.

 

שנים חלפו, כבר הייתי ד"ר לפסיכותרפיה הוליסטית,  לדבר ולהופיע בפני קהל היו חלק משגרת היום שלי.

אבל בכל פעם שנכנסתי הביתה, הקול שלי נשאר בחוץ.

לא רציתי שהוא יכעס, כבר לא היה אכפת לי מעצמי, שמרתי בחירוף נפש על 4 הקטנים שלי, שלא יפגעו, שלא ינזקו.

הדרך היחידה שלי לעשות את זה היתה פשוט לשתוק, לעמוד מהצד, כועסת, פגועה, חרדה – ולשתוק.

 

עד היום אני לא יודעת מאיפה היה לי אומץ אבל ביום בהיר אחד נרשמתי לקורס של תרפיה בקול. ההשתתפות בו פתחה בי את כל הפצעים. מצאתי את עצמי נאבקת – בקולות שבתוכי שצועקים עלי כמה אני לא שווה וכמה אני לא ראויה לשום דבר, נאבקת באנשים סביבי שהקול שלהם הזכיר לי אותו, נאבקת בעיקר בעצמי ובמחסום ששמתי לפה שלי.

הייתי משמיעה קול, ומיד נופלת על הרצפה בבכי מעוצמת הרגשות שהתעוררו בי.

וגם כשהקול כבר יצא, הוא היה גבוה ועדין.

 

השדים האמתיים שלי ישבו על הקולות הנמוכים, לא הצלחתי להביא את עצמי לשם.

אבל כן הצלחתי להביא את עצמי לגייס מספיק אומץ כדי לקום וללכת ממנו, ללכת מהמקום הזה שהפך אותי לאילמת, ללכת מהמקום בו הרשיתי לאחר לדרוך עלי, על כל המשתמע מכך, להוציא ממני את מי שאני ולהשאיר רק צל חיוור.

אני מאמינה בכוחות עליונים, ואין לי ספק שאחד כזה שלח אותי, במסגרת הסטאז' של הקורס, לעבודה עם קבוצת אימהות ובנות מבתים אלימים.

יישמתי איתן, אחד לאחד, את כל הדברים שעזרו לי. לימדתי אותן, דרך המסע שלי, איך לגרש את כל הקולות שגורמים להן להתכווץ, לרצות להיעלם, ואיך למצוא בתוכן את הקול האמיתי, החזק והיפהפה שלהן.

 

אני לא יכולה לתאר לכן כמה עוצמתי היה התהליך שחוויתי איתן, גם ברמה האישית שלי.

היה ברור לי שהנה, עכשיו יש לי דרך להוציא עוד נשים ממעגל האלימות, ממעגל השתיקה הנוראי שסביבו, ולתת להן את היכולת להכיר את האישה החזקה והעוצמתית שמתחבאת מאחורי הפחד והאילמות.

 

אז היום, כשאני שלמה עם עצמי, עם הקול שלי, וגם עם השדים והצלקות שאף פעם לא נאלמים, אני רוצה לומר מכאן לכל אחת שנמצאת במקום הזה. אני יודעת שזה מפחיד, אני יודעת שקל יותר לשתוק ולתת לגלים לעבור מעלייך, הייתי שם, עשיתי את זה. מגיע לך יותר! מגיע לך להרים את הראש בגאווה, להסתכל לאנשים בעיניים, לפתוח את הפה ופשוט לדבר.

כי הקול שלך, האמיתי, הצלול, היפהפה, נמצא שם בפנים. וברגע שתתני לו לצאת, המפלצת לא תוכל לגעת בך יותר.

תגובות (0)
הוסף תגובה