בבית ספר למשחק אף אחד לא האמין שאצליח

ההגדרה העצמית שלי היתה כל כך תלויה באיזה תפקיד אני אקבל

אני הייתי מסוג האנשים שהיתה להם מוטיבציה השקטה, המופנמת, כמעט אילמת.

כשילדתי את הבת הראשונה שלי משהו נעצר. הרגשתי כאילו היקום אומר לי: "ההסכם בינינו פג", ומאותו רגע לא הייתה זרימה, ולא היו מתנות. נכנסתי למין בור שחור כזה, ולא קבלתי תפקידים. גם בזמן ההריון וגם אחריו נכנסתי לאיזה מין תקופה, שרק רציתי להיות עם הבת שלי, אבל עדיין ההגדרה העצמית שלי היתה כל כך תלויה באיזה תפקיד אני אקבל. הרגשתי בתוך ואקום, כאילו אני נשאבת פנימה. פתאום הבנתי שהיקום הגאון עשה לי תרגיל עוקץ והכריח אותי להשאר שם בפנים, פשוט לא היה לי לאן לברוח. באיזשהו שלב אמרתי לעצמי "אני לא מביאה ילד שני עד שאני מקימה עסק עצמאי שלי, שלא יהיה תלוי בשום במאי שיקח אותי, בשום מלהק, בשום תפקיד, באף אחד, בעצמי, אני יוצרת לעצמי עסק שהוא לא תלותי, שהוא קיים בזכות עצמי". וזה מה שעשיתי.

 

עוד באון לייף:

 

 

הרגשתי שאין לי לאן לברוח. טלי שרון (צילום: בני גמזו לטובה)

 

עם הזמן הפחד הפך להיות חבר שלי. הוא עדיין פה, אנחנו חברים רוב הזמן, ואני פוגשת אותו הרבה. אני פוגשת אותו עם התלמידים שלי לפני כל תרגיל שהם עושים, והם משקשקים מפחד, ואני אומרת להם שזה בסדר, זה בסדר שהוא נמצא, כי אם אנחנו ניתן לו מקום ובאמת נהיה שם, אנחנו נגלה דברים מופלאים, ואז אנחנו נכיר את האח התאום שלו, אומץ.

 

תגובות (0)
הוסף תגובה