האושיה: רוויטל מדר

 

איפה את עובדת באמת? בהתחשב בכך שהיום עבודה היא הרבה יותר ממקום פרנסה, וכל מה שהוא לא פנאי נופל תחת הקטגוריה הזו אז במובן הצר של עבודה אני מנהלת תוכן בבית האופנה comme il faut ובעלת הטור ?דגל שחור?- שעוסק בתרבות מזרחית –  ב?גלריה שישי? של עיתון הארץ ומפרסמת טורי דעה באתר onlife. במובן הרחב יותר אני גם  דוקטורנטית במחלקה ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית וחברה ומתנדבת בתנועת ?אחותי – למען נשים בישראל?, בה אני מנחה את הקורס ?פמיניזם מזרחי זה לכולנו? – יוזמה מדהימה של שולה קשת, מנכ?לית התנועה וגם חברה קרובה והשראה.

 

כמה זמן ביום אתה בפייסבוק? אני רוצה לחשוב שכמה שפחות, אבל זה תלוי מאוד אם יש קמפיין על הפרק או לא. בתקופות רגועות אני מניחה שבין שעה לשעה וחצי ביום – מינוס הזמן שבו אני מבלה בפייס בשביל העבודה  – אבל יכול להיות שאני אופטימית.

 

האישה שלדעתך הכי שווה לעקוב אחריה? לבחור אישה אחת זו משימה בלתי אפשרית, אבל ישנו שיח מרתק של נשים פמיניסטיות יוצאות ברית המועצות שאחריו אני עוקבת בפייס אם דרך הפרופיל של לנה רוסובסקי, שהקימה את הקבוצה ?רוסיות בלי חוש הומור? שעוסקת בסוגיות של גזענות ומיזוגניה כלפי מהגרות ומהגרים מברה?מ לשעבר, ואחרי מאשה אברבוך. השיח של שתיהן לא נוגע רק לסוגיות אלה, כי אם גם בסוגיות פמיניסטיות רדיקליות וזרועותיו הארוכות של הכיבוש הישראלי ואי-צדק באופן כללי, ולצד כישרון הכתיבה שלהן וחדות מחשבתן הסטטוסים שלהן מרתקים ומרגשים אותי. לצדן הקיר של שלומית צפרי שניחנה בכתיבה חכמה, כנה, חדה וגם הומוריסטית הוא מקום שאני אוהבת ללכת אליו. יש לה רגישות חברתית נדירה והיא כמעט תמיד מפתיעה אותי עם הפרספקטיבה הייחודית.

 

הפנייה/תגובה שהכי רגשה אותך? מרגשת אותי סולידריות, על כל צורותיה, וגם פניות מצד גברים ונשים שמספרות לי כי דבר מה שכתבתי או אמרתי שינה את דעתן על הנושא. לא מזמן, בעודי מגייסת כספים לייצוג המשפטי שלו אני נדרשת בעקבות תביעת לשון הרע שעומדת נגדי, כתב לי גבר כי אחרי ששמע אותי מתראיינת כנגד קיום ערב לזכרו של זוהר ארגוב במסגרת ?פסטיבל ישראל? התחיל להסתכל אחרת על הנושא של אלימות מינית כלפי נשים – זו היתה מחמאה אדירה בשבילי.

 

הפנייה/תגובה שהכי עצבנה אותך? אני מניחה שהיו רבות אבל אני לא יכולה לומר שיש אחת שזכורה לי במיוחד, אבל אני תמיד מופתעת ממי שלא מסכימים עם דרכי באופן עקרוני וממשיכים לשוב לקיר שלי – כאילו, למה? זה סוג של עונג שאני לא מבינה. בגדול אני לא מאמינה באפשרות של מי מאיתנו לשכנע מישהי או מישהו בדבר מה אלא אם כן היא כבר עשתה תהליך עם עצמה ומוכנה לפנייה מחשבתית. מסיבה זו אני נכנסת לעיתים רחוקות לויכוחים. זה יכול להיראות כמו אדישות לעצם הדעה שהובעה, אבל זה בעיקר נובע מההבנה שלי שעדיף שהאנרגיות שלי יופנו למקום אחר. למיטב ידיעתי אף אחד לא החליף את עורו בעקבות שרשור בפייסבוק, ואם זה היה טריגר לשינוי עתידי, אז ברי שההתנצחות עמו היא לא מה שגרם לו לחשוב אחרת.

 

אם יחסמו את הפרופיל שלך בפייסבוק לצמיתות, מהי תכנית המגירה שלך? האמת שזו לא מחשבה כל כך מפחידה, אולי  כי היום יש לי במות נוספות שבהן אני יכולה לכתוב וניצלתי את הפייס היטב כך שהקשרים המשמעותיים שנרקמו בו הם כבר חלק מהעולם האמיתי שלי, אז אני לא מרגישה שזה ינתק אותי מהכל. אם כבר אולי רק יאפשר לי לקרוא יותר.

 

הדבר הכי טוב שרשתות חברתיות הביאו לעולם? את האפשרות להיחשף לשיחים ומאבקים שלא נמצאים על סדר יומה של התקשורת הממוסדת ולפי הרצון והעניין להצטרף למאבקים ולתמוך בהם, וגם, ואולי בעיקר, ולמרות האלימות הרבה שישנה ברשתות חברתיות לייצר מרחבים של סולידריות שמשנים סדרי עולם – בלי הגזמה. ניתן לראות את זה במרחבים פמיניסטיים, שגם אם הם לא מושלמים, בסופו של יום מאפשרים לנפגעות ונפגעי עבירות מין לדעת שיש קהילה, גם אם ?רק? וירטואלית שתומכת בהן. זה נותן כוחות וגם תקווה ומאפשר לנשים רבות את הביטחון לדבר את הפגיעות שנעשו בהן ולא להרגיש לבד מול האלימות שהן חוות.

 

הדבר הכי רע שרשתות חברתיות הביאו לעולם? חוסר שקט. בין הרשתות החברתיות לסמארטפונים (אני נפרדתי משלי לטובת טלפון טיפש) קשה יותר ויותר לקום בבוקר שלא לתוך המרחבים הללו, למצוא רגעים של נתק ולהשתעמם במובן העמוק של המילה. אצלי יש קורלציה מוחלטת בין אי-שקט פנימי לשהות בפייסבוק. ככל שגדל אי-השקט, כך עולה הזמן שאני מבלה שם. אז מחד זו אינדיקציה, מצד שני זה פעמים רבות דוחה את ההתמודדות עם מה שמפריע וגם משכיח אופנים אחרים ואמיתיים יותר של הירגעות.

 

אשר לאלימות שיש ברשתות החברתיות, היא ברורה וקיימת, אבל היא רק תמונת מראה של המציאות, גם אם להקליד על המקלדת דברי נאצה יותר קל מלומר אותם פנים אל פנים. אני מעדיפה שלאלימות תהיה נראות מאשר שתתרחש רק בחדרי חדרים. נראה לי שבאור היום יש סיכוי גדול יותר להידרש לה ולהבין אותה.

 

בעיניי פייסבוק הוא: כלי שיכול לשרת מטרות שונות החל מהתמודדות עם בדידות, עבור בהעלאת מודעות ומציאת מרחבים שקרובים ללבך וכלה ביצירת קשרים, מציאת עבודה דירה וכדומה. בסופו של יום הוא משתנה ביחד איתך ועם מה שמעניין אותך. הוא לא דבר אחד.  

 

רוב הסטטוסים שלי עוסקים ב: אלימות כלפי נשים.

 

הסטטוס הכי מצליח שלי: אני מניחה שיש כמה וכמה שטוענים לכתר, ומניחה שמעבר למאבק שניהלתי ביחד עם חנה בית הלחמי – פעילה פמיניסטית שהכרתי בפייס והתגלתה כשותפה אמיצה למאבקים שונים ומהר מאוד גם הפכה לאחת מחברותי – ונשים נוספות מול הרווחה בעניינה של אם שבנה הוצא מחזקתה על ידי הרווחה, כמו גם כל הסטטוסים בעניינו של נתן אשל כאשר דרשנו שלא יעמוד בראש צוות המשא ומתן הקואליציוני מטעם הליכוד בבחירות הקודמות, אז אלה היו בוודאי הסטטוסים שבהם חלקתי כאבים אמיתיים. עבורי אחת הדרכים להתנקות מכאב שעושה בי נפשות היא לכתוב את הפגיעה ולשחררה לעולם. עד היום זה תמיד הוכיח את עצמו כתרופה אפקטיבית בניקוי הנפש מהאלימות שנקרית בדרכי. בעיקר זו שמקורה בעובדה הפשוטה שאני אישה בעולם של גברים. ובקונטקסט הנוכחי מתברר שלסטטוסים כאלה יש גם ערך ויראלי לא מבוטל.

 

אני אעשה לך אנפרנד אם: אני לא מתרגשת כל כך מרישום החברויות בפייס כאינדיקציה לדבר מה, בעיקר כי פעמים רבות חברות מאפשרת מעקב אחר מישהו או מישהי אם הפרופיל שלה או שלו לא ציבורי וגם כי אני אישית לא כל כך ערה לכל מי שיש בין חברותי וחברי. אני לרוב קודם כל מאשרת, ורק אחר כך מבטלת את החברות. אני מודה שעם הזמן נהייתי יותר חשדנית כלפי הצעות חברות של גברים, כי אלה לצערי פעמים רבות מתרגמות – במקרה הטוב – לניסיון עילג להתחיל איתך ובמקרה הרע להטרדה בפרטי. אולי זה המקום להגיד לגברים שהרבה יותר מכבד זה להצהיר על כוונותיך כאשר אתה פונה לאישה, ולא למרוח אותה במחמאות על כתיבתה ופועלה שהן רק אמצעי עבורך למשהו אחר. נשים, אגב, מתחילות באופן ישיר, וזה הופך את כל הסיפור להרבה יותר נעים, אבל אם לחזור לשאלה, אני לא חושבת שחברות בפייס מעידה תמיד על תמיכה באדם מסוים, ואשר לבחירות שאני עושה אז כמו שבחיים אני מעדיפה להקיף את עצמי במי שהקשר עמן נעים לי ועושה לי טוב, כך גם בפייס.

תגובות (0)
הוסף תגובה