ההכרעה במשפט קצב: אנס או זכאי?

ביום חמישי הקרוב תגיע לשיאה פרשת הפגיעה המינית הבזויה והמביכה ביותר בתולדות מדינת ישראל. נשיא ושר המואשם כי במשך שנים ארוכות פגע בנשים רבות, שעבדו תחת מרותו.

 

על פי עדויות הנפגעות וכמפורט בכתב האישום, ניצל קצב את סמכותו על מנת לפגוע, להשפיל ולבזות אותן. הוא עשה זאת בעורמה, במניפולציה ובאלימות.

 

תחת מגוון האישומים  בהם מואשם קצב: אונס, בעילה אסורה תוך ניצול יחסי מרות, מעשים מגונים והטרדה מינית, נחבאת מסכת שלמה של אירועים שלא על כולם הוא מועמד לדין. חלקם בשל התיישנות, חלקם בשל בחירת הנפגעות שלא להגיש נגדו תלונות, וחלקם בשל החלטת הפרקליטות שלא להגיש כתב אישום.   

 

לא רק קצב ממתין להכרעת דינו ביום חמישי, אלא מערכת המשפט והצדק כולה, מחכה בקוצר רוח להכרעת השופטים. מערכת שנבהלה מגודל המעמד. יועץ משפטי שחשש להעמיד לדין נשיא מכהן והציע לו עסקת טיעון דלה ומעליבה, עליה נאלץ להגן בבג"ץ במחיר ערעור מהימנותן של הנפגעות.

 

מערכת שנכשלה בהגנה על נפגעות העבירה. שהוכיחה שאין ביכולתה להיות סעד ותמיכה לנפגעות. מערכת צדק שאינה מייצגת אותן בבית המשפט, אלא את עצמה. מערכת אשר בהתנהלותה מרפה את ידי המתלוננת ומצמצמת את הסיכוי ליצור חברה צודקת יותר, שוויונית יותר ובטוחה יותר.

 

יום אחד הצהיר, כי מדובר באנס ויום למחרת ביטל בהינף יד את דברי עצמו. ובהמשך כמו פחם לוהט העבירו את התיק ממחוז למחוז בפרקליטות, מה שאילץ את הנפגעות לספר את סיפורן ו"לשכנע" באמיתותו את הפרקליטים, בכל פעם מחדש.

 

בהכרעת הדין במשפטו של קצב, מערכת המשפט והצדק בישראל תיבחן על פי יכולתה לשקף בפסק הדין את ההבנה כי עליה לשפוט את עבירות המין כפשע חברתי, ולא כפשע שבינו לבינה.

 האם הטרדה מינית היא תפיסה חברתית  או פשע מוסרי?

דיני ההטרדה המינית הפכו את מה שנחשב לחולשה מוסרית לפגיעה משפטית בזכות לשוויון. משפטו של קצב אינו צריך להעלות לדיון את נושא המוסר המיני וגבולותיו. אין זו פרשיה מינית. על המשפט להעלות לדיון את הדינאמיקה של שימוש לרעה בכוח, את עליונות המין הגברי ואת כפיפות המין הנשי. 

 

הטרדה מינית היא שאלה של תפיסה חברתית ולא של פשע מוסרי! פרשת קצב היא מקרה בוחן המדגים בבהירות את הדינמיקה של פגיעה מינית מתמשכת במסגרת יחסי מרות על כל מאפייניה; התוקף בסמכות, בעורמה, בכוח והפחדה,  משעבד את הנפגעת ומשיג את ציותה. הפיכתה לקורבן כולל גם דרישה ממנה להוכחת נאמנות, להכרת תודה ואף אהבה.

 

הנפגעת חשה כי היא לכודה, נתונה לשליטתו הבלעדית של התוקף ואין ביכולתה להימלט ממנו. ההפתעה מהפגיעה כל כך רבה, עד כי הנפגעת מתקשה להאמין, מתייחסת לפגיעה כמעידה חד פעמית, ותחושות האשמה העצמית והבושה משתקות ומשתיקות אותה.

 

הניסיונות הבאים מביאים אותה לנסות להתנגד, אבל אז הופכת התגובה מצד התוקף לאלימה ומאיימת יותר, מלווה בהשפלות וביזוי והן חוששות על פרנסתן וביטחונן האישי.

 

הישארותן מחזקת את התוקף והוא מצידו מגביר את השליטה בה. גם אם הן מעיזות לעשות מעשה ולהתפטר, דימוין העצמי נפגע באופן כה עמוק עד כי נשאר בהן הצורך בהכרה מצד התוקף, במה שעשה להן. המשך הקשר עם הפוגע למי שהיתה אסירה במערכת של ניצול, כוח ושליטה, הם חלק מניסיון ההישרדות שלהן.

 

 הנפגעות שאזרו אומץ לספר את סיפורן ולשבור את קשר השתיקה.  מצאו את עצמן  חשופות לעין כל, סיפורן האישי לכאורה, מסופר בפי כל. אך הן עצמן שותקות, מחכות להשמיע את קולן בבית המשפט.   

כמה נשים מדווחות על הטרדה מינית?

הנתונים בארץ ובעולם לגבי הטרדה מינית ממחישים באופן ברור מדוע הטרדה מינית בעבודה אינה פשע מיני על רקע מוסרי. בשנה האחרונה נערך סקר על ידי משרד התמ"ת בשיתוף עם קואליציית ארגוני נשים, ביחס להטרדה מינית בעבודה. על פי ממצאי הסקר  שיעור הנשים שדיווחו על הטרדה מינית בעבודה עמד על 35%-40%.

 

כמעט 40% מתוכן דיווחו, כי הפוגע הוא המנהל הישיר שלהן, עוד 26% דיווחו, כי הפוגע הוא מנהל בדרגה בכירה שאינו מנהל ישיר. סקר שנערך בסוף שנות ה- 80' דיווח על שיעור דומה של כ- 40% דיווחים על הטרדה מינית. מחקרים דומים בארה"ב ובמערב אירופה מדווחים על שיעורים של הטרדה מינית בין 30%-50%,.

 

נתונים אלה מדגישים ביתר שאת את העובדה, כי הטרדה מינית אינה תופעה של מוסר לקוי או בעיה של קודים תרבותיים מוסריים. ניתן ללמוד מהיקף הדיווחים כי מדובר בתופעה חברתית מערכתית המבוססת על שיטה בה נשים אינן שוות לגברים- בשכר, בתנאים, באפשרויות הקידום ובכפיפות מובנית למערכת ההגמונית הגברית, המתבטאת הן בתנאי עבודתן, והן גם ביכולת כמעט בלתי מוגבלת, להשפיל ולבזות אותן באופן מיני. 

 

חובתו של בית המשפט וחובתנו האזרחית להתבונן בנרטיב של הפרשה תוך שאנו מרכיבות משקפיים אשר אינן מחשיכות את ריבוי הפגיעות, את ריבוי השנים, את ריבוי הנפגעות, את השיטה שחזרה על עצמה, את עצימת העיניים של הסובבים לנוכח הניצול והסבל.

 

משקפיים אשר מחייבות להביט במראה הקשה מנשוא עבור כולנו, המלמדת אותנו שכולנו בסכנה, שזה קרוב אלינו, שזה חלק מחיינו. לכל מי שהוא או היא חלק מעולם העבודה יש חלק בדינמיקה הפוגענית ולכולנו אחריות לשנות ויכולת להאמין.

 

על כן אנו מצפות מבית המשפט בהכרעת הדין במשפט קצב, להעביר מסר בלתי מתפשר שתופעת ההטרדה המינית והניצול המיני בעולם העבודה, ובכלל,  מובנית ונתפשת כפשע של החזק מול החלש, פשע של כוח וניצול מעמד, פשע שמטרתו להמשיך את כפיפותן של נשים להגמוניה הגברית, ובכך להמשיך לעצב את פני החברה הישראלית כבלתי שוויונית בעליל. רק אם מערכת המשפט תתייחס לפשעי קצב מתוך הבנה עמוקה של תפיסה זאת, רק אז, יעשה צדק.

 

קווי החירום של מרכזי הסיוע: 1202 לנשים, 1203 לגברים

תגובות (0)
הוסף תגובה