להגשים חלום עם דבה'לה גליקמן

דבהל'ה גליקמן היה אחד מאלילי ילדותי. הייתי צופה בו בטלוויזיה בימים שבהם מישהו הרשה לעצמו לקרוא לטלוויזיה "חינוכית" בלי להרגיש לא נוח ולתוכנית "זהו זה" מבלי להתנצל. הוא ומוני ובראבא היו עולם המושגים שלי, שלנו, של ישראל של נעלי גלי ומרגרינת בלו בנד (איך טעים) והרבה פחות שאלות וספקות וכעסים. בעוד פחות מחודש דבהלה ישחק את התפקיד הראשי במחזה "אנגינה פקטוריס" שיעלה על בימת "צוותא". מחזה שאני כתבתי.

 

15 שנים למחזה הראשון שלי

כבת למשפחה רוסית ופולנית המוות נכח אצלנו בבית תמיד. ההוא נפל באמצע הרחוב, חטף שבץ, ההיא, שלא נדע, עם סרטן, אמא שלי היא מוקד של כל קופות החולים בסביבה רק בלי החלק הדיסקרטי. לכן, תמיד, רציתי לעסוק במשהו שיגרום שיזכרו אותי. אמנות היתה האופציה המועדפת כי אמנים ושחקנית, זוכרים. לכן זה לא ממש מקרי, לדעתי, שהמחזה הראשון המלא שלי – אנגינה פקטוריס, שעולה על הבמה, עוסק בשר ביטחון שזקוק להשתלת לב. כמה חודשים לפני שהשר התמוטט הוא הוביל הצעת חוק שאוסרת על יהודים לקבל תרומת איברים ממי שאינם יהודים. עכשיו הלב היחיד שבנמצא הוא של בחור פלסטיני והשר צריך לקבל החלטה – לקחת את הלב ולעבור על החוק או למות.

 

דבהלה גליקמן, זהר שטראוס וטלי בן יוסף מתוך "אנגינה פקטוריס" (צילום: יוסי צבקר)

 

כשנמאס לי לחלום

חמש עשרה שנים זה לקח, חמש עשרה שנות חלומות ושבריהם מהרגע שבו סיימתי תואר שני בתיאטרון בלונדון ועד הרגע שבו מחזה ארוך, שלם ומובנה שלי עולה על במה. חמש עשרה שנות קריאות מבוימות, מחזות קצרים, שיחות עם דרמטורגים, מנהלים אומנותיים, במאים, שחקנים ובעיקר אכזבות… אוף, כמה אכזבות.

 

כי כשחזרתי מלונדון לא מצאתי עבודה בתיאטרון אז התחלתי לעבוד כיועצת תקשורת במשרה מלאה. ועשיתי קמפיינים מדהימים ונסיעתי לוועידה בקמפ דיוויד והתרגשתי והייתי מאוד פעילה ופגשתי אנשים מעניינים ובכל זאת, כל הזמן הזה, הג'וק של התיאטרון לא הרפה. חתונה וילדים ומשכנתא ונסיעה לחו"ל של המשפחה וזה ממשיך לרדוף אותי, נדבק כמו עלוקה ומוצץ את הדם.

 

כי כשיש לך חלום ואת לא מגשימה אותו, לא משנה כמה תצליחי בתחום אחר, החלום יצוף, ישוב לרדוף אותך. יהיו לו פנים וצורות שונות, לפעמים הוא ילטף לך את הראש ולפעמים יסטור לך בכוח. הוא יופיע כשלא תצפי לו, ישתקף מולך בפניהם של אחרים שכן מגשימים. וזה יכאב וזה יצבוט וזה ירחף בחלל האוויר ואת תזכרי, תדעי, תרגישי שלא הגשמת.

 

חלומות לא ממומשים הם יצורים כאלה שחיים בתוכנו. כמו חיידקים שקטים איש אינו יודע מתי ואיך הם יתפרצו ומה תהיה חומרת המחלה. לפעמים החלומות האלה עומדים בתוכנו כל כך הרבה זמן עד שהם הופכים לביצה טובענית, ריחם מבאיש את המילים שאנחנו מוציאים מהפה. ולפעמים הם, רק, דקירה קטנה בכנף הלב, כמו זבוב שזמזומו מציק. כמו חתיכת פלסטיק לא מהודקת באוטו שנקישותיה, בזמן הנסיעה, יכולות להטריף את הדעת.

 

להציק לדבהלה כי אני רוצה אותו

אז לפני כחצי שנה נמאס לי, רק, לחלום. אחרי כל מיני פסטיבלים שבהם השתתפתי וקריאות מבוימות של מחזות שלי וכל מיני אנשים שאמרו לי "את מוכשרת, רק תכתבי" ואנשים אחרים שאמרו לי "אה… תשמעי זה לא זה" החלטתי שאני עושה את זה לבד.

 

יצאתי למסע הדסטארט, גיוס כסף להפקה של מחזה שלי. קבל עם ועולם הודיתי שלא הצלחתי בתיאטרון הרפרטוארי, שאמרו לי לא, שאני צריכה עזרה. התפשטתי כמו שמעולם לא העזתי, כשכל האורות דולקים, כשהחלקים הפחות מחמיאים מוארים בפרוז'קטור.

 

להפתעתי אנשים נענו לאתגר. יש משהו במקום החשוף שלנו, זה שאנחנו כל כך פוחדים ממנו, שגורם לאחרים דווקא להרגיש בנוח. הרגשתי קצת כמו וויפיי בלי סיסמא. נגיש, פתוח ומאפשר גלישה גם לאחרים. אז גייסתי כסף. במקביל פניתי לצוותא והם אהבו את המחזה. במשך חודשיים הצקתי לסוכנת של דבהלה כי רציתי דבהלה. כי, פתאום, הרגשתי שמותר לי לרצות.

 

בעוד פחות מחודש "אנגינה פקטוריס" עולה על הבמה עם קאסט מדהים ובמאי נפלא ותיאטרון תומך והמון חששות. היצירה הראשונה המלאה שלי יוצאת לקהל הרחב. בגיל ארבעים ואחת אני מגשימה חלום שהיה שם, בפנים, יותר מחמש עשרה שנה. עכשיו זה כבר לא בידיים שלי, אני לומדת לשחרר.

החלום שלי מתגשם והוא עף לגמרי לבד. בעצם לא ממש לבד. עם דבהלה גליקמן.

 

—————————————————————————————-

מיוחד לאון לייף!

 

כרטיסים מוזלים ל"אנגינה פקטוריס" רק לגולשי און לייף, במחיר 70 שקלים במקום 110 שקלים.

בקופות 03-6950156 או באתר צוותא

קוד ההנחה – 2016

תאריכים הצגות בינואר:

רביעי 20/1 בשעה 2030
שישי 22/1 ושישי 29/1 בשעה 1300
שישי 29/1 בשעה 2200

 

 

תגובות (0)
הוסף תגובה