גאה בחברים התל אביביים שלי

הפיגוע הנורא בצהריי יום שישי הזכיר לי למה אני אוהבת כל כך את העיר תל אביב. בשעות החרדה, בזמן המצוד אחר הרוצח, עדיין כל הפיד התל אביבי שלי הוכיח בגרות ושפיות לאור האירועים הנוראיים.

 

עוד באון לייף: 

 

אז כן, כולם היו מודאגים, כולם דרשו בשלום חבריהם שהיו באזור, כולם הקשיבו להוראות כוחות הביטחון וננעלו בביתיהם כאשר המשטרה קראה לכך, אך מלבד זאת השפיות המשיכה להתקיים: בניינים שנעולים בדרך כלל השאירו את דלתותיהם פתוחות כדי לתת לעוברי האורח מקום מפלט להסתתר בו, אנשים דאגו ועזרו לאחרים ברחוב, איש לא לקח את החוק לידיים, לא נראו לינצ'ים ברחוב או חמולות ספונטניות שקוראות ל"מוות לערבים", לא תקפו זרים כנקמה לאירוע – ובימים טרופים אלו, גם זה הרבה.
 

נראה היה שגם תוך כדי הבהלה והלחץ כולם השכילו להבין שמדובר במטורף אחד שמנסה לאיים על כולנו ולא יותר. למעשה, שעות לתוך האירוע והפיד שלי היה הדבר הכי מרגיע ומצחיק שיכולתי להחשף לו בשעות הדאגה. החל מחבר אחד שבשם הדאגה לכל חבריו קרא לכולם "להוריד את הפייסל לרגע ולהתפקד", או חבר אחר, שהופתע בשעת החיפושים כי מחפשים אחר הרוצח בדירה בריינס, אז צייץ את  הקובלנה התל אביבית הקלישאתית כי "אפילו לו יש דירה בריינס!". ועוד רבים אחרים שבדיחותיהם הקלילות על הסיטואציה הקשה היו גלגל הצלה לכל המודאגים והחרדתיים.

 

תמונה: רויטרס

 

אז אני אוהבת את תל אביב, אוהבת את העיר הזו שבה גם בליל אירוע מטריד שכזה נפתחו הברים ואנשים המשיכו לחיות את חייהם, קצת יותר מודאגים, קצת יותר עצובים, אבל חיים שלשמם ולקודשם אנחנו כאן. חברה בריאה וקהילה שפויה בעיר בה גם טרוריסט איום לא יצליח לשבש לנו את החיים.

ולמקטרגים – שנים אני שומעת מאנשים סביבי כיצד לועגים לתל אביבים ולחווית המגורים בעיר. קוראים לזה 'הבועה' וטוענים כי המתגוררים בשטחה מנותקים מיתר העם, מבלי לשים לב כי מדובר בעיר מדממת שספגה את כמות הפיגועים הקשה ביותר במדינה לאורך השנים (אולי מלבד ירושלים), שבמלחמת 'צוק איתן' אחוז התייצבות המילואימניקים הגבוה ביותר היה של התל אביבים.

 

 הפיגוע בקו 5, 1994

אולי באמת יש  משהו שמאחד את כולנו בעיר הזאת, אבל זה בטח לא הניתוק. הבועה שלנו היא סביבה בטוחה בה כולנו שותפי גורל אבל לא נכפה עצמנו זה על זה, היא הקיטורים המשותפים על כוס בירה, או הסרקזם המרגיע והשפוי כשמישהו נלחץ לידנו.

 

תמשיכו לקרוא לנו יפי נפש ותקטרו שאנחנו שותים אספרסו (כאילו יש בזה דבר מה פסול), אבל את הכוח הגדול של העיר הזאת לא ישבר טרוריסט בזוי ולא מגדלי העשירים המשתלטים על כל חלקה טובה בעיר. הכוח הגדול שלנו הוא בהיותנו קהילה חיה, דינמית, כור היתוך של יוצאי כל הארץ, שמתרגלים ביום יום התמודדות וקבלה של האחר. מרבד חברתי שנארג מעשרות דעות ואלפי סיפורי חיים שיחדיו מוכיחים מה זה פלורליזם ומה זו תשוקה לחיים.

הנהנתנות הזו בה אתם מקנאים כל כך ומאויימים על ידה, היא זו השומרת על קיומנו ושפיותנו ואנחנו מעדיפים להנות מחיינו כל עוד ניתן מאשר ללבות את המלחמה הבאה.

וכן, אני כל כך התגאיתי בחברים בתל אביב עד שקצת התבאסתי על שעברתי לרמת גן.  

תגובות (0)
הוסף תגובה