נתניהו, אנחנו כבר מזמן חיים במדינה בתוך מדינה

שישי בצהריים, חגיגות ראש השנה נמשכות, אווירה מלאה בשמחה, אופטימיות ושאיפה לשנה טובה יותר מקודמתה. הבועה התנפצה עם אירוע הירי שהחזיר אותי למציאות המרירה והכואבת שלנו. כאב לי, הזדעזעתי, וניסיתי לחפש היגיון מאחורי המעשה, לצערי לא מצאתי. במשך יומיים, צפיתי בחדשות, הקשבתי לתגובות מכל עבר, גינוי אחרי גינוי מצד החברה הפלסטינית בישראל, לעומת הפניית אצבע מאשימה מצד חלק מהחברה היהודית. למרות שהתעצבנתי מההתעלמות מהגינוי הפלסטיני הן למעשה והן למציאות החיים של מיעוט זה במדינה, הגעתי לנאום של בנימין נתניהו, ראש הממשלה של מדינת ישראל, אשר מסיר את האחריות מרשויות האכיפה ומהמדיניות המכוונת והממוסדת שלו.

 

עוד באון לייף:

 

קל לנו כבני אדם, להסיר את האחריות מעלינו, כמנגנון הגנה וגם כחוסר רצון להתמודד עם השלכות המעשים והמדיניות שלנו. כיצד התמודד ראש הממשלה עם האירוע? מיד הפנה אצבע מאשימה על חברה שלמה, ומיהר לתאר אותה כחברה שמנסה לבנות מדינה בתוך מדינה. על האמירה זו יש לי שני דברים להגיד: הראשון, סוגיית הנשק הלא מורשה שמופץ בחברה הערבית במדינה, קיימת מזה שנים, וחברי כנסת ערבים ניסו תמיד להעלות את הסוגיה לסדר היום הציבורי והשלטוני, אך ללא הצלחה. כל עוד השימוש בנשק הזה מופנה נגד החברה הערבית עצמה הם כנראה גם לא יצליחו. לפני פחות מחודשיים, 5 נשים פלסטיניות נהרגו במהלך חודש אחד כתוצאה מהחזקת נשק ברישיון ולא ברישיון בחברה הערבית אולם מקרים מזעזעים אלה אינם שווים מספיק בשביל לזכות בטיפול ויחס הוגן וראוי מצד רשויות האכיפה. לעומת זאת, כשהשימוש בנשק מגיע ללב תל אביב, הוא זוכה ליחס מיוחד, ופה אני תוהה עם עצמי, האם בתור ערבייה ערך החיים שלי שווה פחות מערך חיי יהודי? האם השימוש בנשק נגדי לא מהווה סוגיה שצריכה טיפול שורש?

 

אני רוצה להאמין שזה לא המצב, אבל, אין מנוס. זאת האמת וזאת מציאות חייו של המיעוט הערבי פלסטיני במדינה. השלטון לא רק מתעלם מאי אכיפת חוק ראויה ושווה לשני הצדדים, אלא גם מסיר אחריות מעליו ומכוון את האצבע להסתה של המנהיגים הערבים במקום להתמודד עם המגמה המחרידה והמטרידה שגבתה קורבנות לא מעטים מקרב החברה הערבית.

 

הדבר שני, ולא נופל בחשיבותו מקודמו, הוא התיאור של הקמת מדינה בתוך מדינה. אמירה זו, יוצאת מנקודת הנחה שעד עכשיו הייתה פה מדינה אחת שווה עבור כל אזרחיה וחוקי אותה מדינה נאכפו עבור כולם בצורה שווה, אבל, לצערי, כאמור, זה לא המצב. בתור ערבייה במדינת ישראל, תמיד הרגשתי שווה פחות. התחושה שאני אזרחית סוג ב' מלווה אותי כל יום, והידיעה שערך החיים שלי לא שווה מספיק בשביל להילחם למענו הופנם אצלי. כשנתניהו אומר על ערביי ישראל "לא אקבל מדינה בתוך מדינה" הוא משתמש בסיסמאות שלא קשורות למציאות החיים שלי. יש כאן כבר עכשיו מדינה בתוך מדינה והאחריות עליה מוטלת עליו.

 

אין ברצוני או בכוונתי לתרץ או להסביר את מעשה הירי, מאחר ואין זכות לשום בן אדם על כדור הארץ לגזול את חייו של בן אדם אחר. אולם, חשוב לי להפנות את הזרקור לעובדה שתופעת החזקה של נשק לא מורשה, והאלימות שנגרמת בעקבותיה, קיימת גם בתוך החברה הערבית בפני עצמה, אך אינה נאכפת כראוי על ידי בעלי הסמכות במדינה.  

תגובות (0)
הוסף תגובה