המופע שקורא לנשים להפסיק לפחד

מזה כמה שנים שאני כותבת מוזיקה מכל הסוגים לסרטים דוקומנטריים ולסרטים באורך מלא. את הקריירה התחלתי לפני כעשר שנים, אז פנתה אלי רונית אלקבץ כדי שאכתוב מוזיקה לסרט הראשון מתוך הטרילוגיה שלה "ולקחת לך אישה". כמובן שהתרגשתי מאוד ומיד שינסתי מותניים לכתוב מוזיקה לסרט המדהים הזה. אז עוד לא הבנתי שבעצם התחלתי במסע מרתק שבו למדתי מה זה אומר לכתוב מוזיקה לסרט ושבעצם זה לא כל כך פשוט.

 

אחרי הסרט הזה, שבו לא צלחתי את המשימה ובסופו של יום רונית אלקבץ החליטה לא להשתמש במוזיקה בסרט, הלכתי לעשות שיעורי בית. העולם שנגלה אלי היה עולם ססגוני, רב תחומי ומלא בפילוסופיה. למדתי שחשוב להקשיב לבמאי/ית , מה באמת הם מרגישים ורוצים. המוזיקה בסרט היא הדבק והרגש של הכל, כזאת שכדאי שלא תשים אליה לב כצופה, אבל תרגיש אותה בבטן.

 

יש למוזיקה כמה תפקידים, היא יכולה להיות מכחול הרגש שצובע את הכל. היא יכולה להיות מקדם עלילה או לתאר את הקצב הפנימי של הדמויות ועוד, הכל תלוי במה שהבמאי/ית מרגיש/ה ורוצה. יש שני סוגים של במאים: כאלה שיודעים בדיוק מה הם רוצים וכאלה שנותנים יד חופשית. אני חושבת שזה אפילו קל יותר כשבמאי יודע מה הוא רוצה, משהו במגבלה שהוא שם לי, נותן לי חופש מסוג אחר.

 

אני אוהבת לחפש סאונדים חדשים, כלים מיוחדים ולחפש את העולם המוזיקלי המדוייק של הסרט. לפעמים אפילו שקט הוא מוזיקה נפלאה בסרט, כמו למשל בהרבה סרטים אירופאיים שיוצאים בתקופה האחרונה. אני חושבת שזה כמו בחיים: הסאונד של המציאות הוא המוזיקה שמלווה את הסיטואציה. לכן זה חשוב בעיני לא להשתלט על הסצנה ולהשאיר בה אוויר.

 

בתחילת דרכי, כשהייתי צריכה לכתוב מוזיקה לסצנה רגשית, היתה לי נטיה ללכת עם הרגש ולהאדיר אותו. אז הגיעה אלקבץ ואמרה שהיא לא יכולה להכיל את כל הרגש שנטף מהמוזיקה בסצנה. לא מספיק שהמשחק שלה דרמטי, גם אני הוספתי לה נדבך עצום של רגש שזה כמו לשתות קפה עם עשר כפיות סוכר. באותו רגע הבנתי שתפקידה של המוזיקה הוא לייצר קונטרה או איזשהו מתח עם התכנים של הסרט. לתת למשחק לנשום לבד, בלי עזרה מודבקת של מוזיקה.

 

 

תרשו לי לגעת בנושא המגדר בתחום. אני נשאלת רבות על העובדה שאני בין הנשים הבודדות שכותבות מוזיקה לסרטים, ואפילו שאלו אותי על התעוזה לעסוק בתחום הזה. אני לא מוצאת סיבה להבדל בין המגדרים, הרי אין כאן אלמנטים של כוח פיזי או עזיבה ממושכת של הבית אם לך ילדים, סך הכל זאת עבודה מצויינת לנשים. אין בזה שום תעוזה בעיניי.

 

ואם אנחנו מדברים על נשים וסרטים, אני רוצה לספר לכם על המופע החדש שלי A-MAZE לפני שאספר לכם מה יהיה במופע , אני חייבת לספר על תהליך היצירה של האלבום שעל פיו נבנתה ההופעה. "מבוך"(MAZE)- שם האלבום מגדיר בצורה מדויקת את המקום שממנו, לפי הרגשתי, הצלחתי לצאת. כאישה, הייתי תלויה במפיקים ואנשי סאונד, ברובם גברים, ברוב שנות עבודתי. רק הפעם פרצתי את הגבול של עצמי והתחלתי לעבוד לבד בבית. כוח ואושר גדול מילאו אותי והבנתי שמשהו בתפיסה הנשית שלי, שלפיה אני זקוקה לגבר שינחה אותי או יעבוד איתי, היתה מוטעית.

 

ואז , כשהחלטתי להרים את הפרויקט המטורף הזה על הבמה, הבנתי שגם שם אני רוצה לחפש את הקול המדויק שלי, בלי לפחד ובלי להצטמצם, ולהקדיש את המופע להעצמה נשית, לקרוא לנשים לא לפחד לצאת מהמבוך הפרטי שלהן. אם זה באלימות במשפחה, אישה שיודעת שצפויה לה סכנה, ומרגישה שאין פתח מילוט מהמבוך הזה, אחת כזאת שתמצא את האומץ להגיד לעצמה שהיא יכולה לבד, לנשום לבד, להתפרנס לבד ולברוח מהמבוך הנוראי שלה, זה המסר שלי.

 

 

במופע אני מזמינה נשים יוצרות, מנגנות, רוקדות אמניות וידאו ארט, לקחת חלק בהעצמה הזאת ולקרוא בקול גדול שאנחנו כאן! נמצא תמיד את פתח המילוט שלנו ואת הקול הייחודי להגיד את אשר על ליבנו. אם זה באמנות ואם בכלל ואין מקום לאלימות בשום צורה.

 

ומה יהיה במופע?

במופע, שיערך ב-19.1 בלבונטין 7 בשעה 20:30, הקהל נכנס לחלל (כל פעם במקום אחר) ומתחיל לנוע עם המוזיקה. בלבונטין 7 למשל, הקהל יירד לחלל התחתון ששם תתחיל ההופעה על הבמה, אני אבצע את השירים מאלבומי החדש "מבוך" עם חברי המוזיקאים: שירי בורשטיין, דין אהרוני, רון פרוינד, נועם ספרבר ולימור מגורי כהן. בין לבין, תעבור ההופעה לבמה נוספת ששם ירקדו רות אהרוני ממיומנה ובילי בארי מלהקת בת שבע, בנוסף תנגן הנבלנית טלי גלזר, כשמאחוריהם יוקרן וידאו ארט של דין אהרוני. יתווסף  אליהם ארתור קרסנובייב על החצוצרה ובסוף החלק הזה יעלה הקהל למעלה ושם יפגוש את בנות מיומנה בביצועים לשירים שעיבדתי בנוסח ג'אז שנות ה-30. יפליאו בריקוד רון פרוינד ונטלי פיק שירקדו סטפס ססגוני.

תגובות (0)
הוסף תגובה