אלמה דישי: שנים טשטשתי את הגובה שלי

הרבה זמן נמנעתי מלכתוב או לדבר על כל דבר שקשור בדימוי גוף. היו לי הרבה סיבות. הסיבה העיקרית היא שהרגשתי שאני עדיין מחפשת תשובות אז מי אני שאתן אותן לאחרות? אני עדיין מגבשת את האישה שאני, בונה את הזהות שלי, את דימוי הגוף שלי ואת מה שאני חושבת על איך שאני נראית, מתנהגת או עושה. אז מה פתאום עכשיו כן ומה בכל זאת כן יש לי לומר? יש בידי את השאלות ואת הרשות שהענקתי לעצמי לשאול אותן, וזה הרבה. הבנתי שהדרך לקבל את עצמי עוברת דרך היכולת להסכים לתת לעצמי "פס"- להיות יום ככה ויום ככה. הרי גם הכעסים על זה שאני לא מספיק "שלמה" ו"מפויסת" מתסכלים לא פחות. אני מנסה, אני עובדת על זה, לומדת לקבל את עצמי ולהבין שאני כמו שאני ואין לי אחרת. לפעמים זה מצליח לי ממש ולפעמים בא לי להיות בריז'יט בארדו וזה בסדר.

 

עוד באון לייף:

 

לבחור דבר אחד שאני לא אוהבת בעצמי?  זה בעיקר תלוי במצב הרוח שאתו קמתי, במה עשיתי, בבגד שלבשתי או באדם שמילא לי את היום או את הלילה אבל אין ספק שעם הגובה שלי תמיד היה לי קשה. תמיד הייתי הכי גבוהה, בתמונות מחזור בגן, בריקוד סלואו בכיתה ו' ובתמונות מטיולים שנתיים. לאורך השנים אפילו סיגלתי לעצמי כיפוף קל שמנמיך אותי בכמה סנטימטרים. על עקבים לא היה מה לדבר ולא משנה עד כמה האירוע חגיגי אני על שטוח בטוח. רק השנה התחלתי לרכוש לעצמי כמה זוגות נעלי עקב לפרמיירות כי הייתי מוכרחה וגיליתי כמה זה כיף להרגיש קצת על הגובה (יותר מהרגיל שלי).

 

הגובה שלי תמיד הרגיש לי כמו מגרעה, משהו שמבליט אותי יתר על המידה וגורם לי להרגיש חשופה. השתדלתי לאחר למקומות כדי לא לבלוט, להיכנס בצניעות מבלי למשוך פוקוס, ללבוש צבעים רגועים ולא נועזים מדיי כדי לא לזהור ובעיקר להנמיך, לטשטש ולהיטמע.

 

הגובה שלי תמיד הרגיש לי כמו מגרעה. צילום: הילה שייר

 

לפני כמה חודשים ישבתי עם חברה בבית הקפה האהוב עליי, פתאום שמתי לב שבאחד השולחנות יושב גבר הורס שמסתכל עליי. בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת אבל במבט שני ושלישי הבנתי שהוא באמת מסתכל עליי. הוא היא בלונדיני והיו לו עיניים מדהימות. כשיצאנו אני והחברה מהקפה, רגע לפני היציאה, הפניתי אליו מבט אחרון בתקווה שמשהו ייקרה. כשהגעתי הביתה גיליתי שהוא מצא אותי בפייסבוק ושלח לי הודעה (חלק מהקסם של הפרסום הוא שאנשים יודעים איך קוראים לך ויכולים לפנות אלייך) התלהבתי ממנו וקבענו לבירה. שהגעתי למקום הוא כבר ישב, נישקתי אותו על הלחי והתיישבתי לידו. הוא היה נראה מקסים, היה לו מבט חם וחכם והוא הקשיב, השיחה זרמה והיה לנו ממש נעים.

 

אחרי שלוש שעות של שיחה ואחרי שהמלצר אותת לנו בפעם השלישית שהוא רוצה ללכת לישון, הנסיך הזה הציע בקול חם ומתוק: "נלך?"  "כן" חייכתי במבוכה ובאתי לקום. הוא נעמד לפניי ופתאום בפעם הראשונה קלטתי שיש מצב שהוא יותר נמוך ממני. פחד עצום התפשט לי בגוף – מה אם אני באמת יותר גבוהה ממנו? נחרדתי לעצמי בלב. ניסיתי לקום כדי שנוכל ללכת אבל פשוט לא הצלחתי. לילה, בית קפה ריק לגמרי ובחור מקסים שמחכה שאקום מהכיסא (כמו אדם נורמאלי) ונוכל ללכת. לא הצלחתי להתרומם. לא הצלחתי לעמוד על הרגליים.  ממש ככה, בדיוק כמו שזה נשמע, הוא עמד מולי, חיכה לי והרגליים שלי קפאו. למה? מהסיבה הפשוטה והדבילית שלא יכולתי לשאת את התחושה שאולי אהיה יותר גבוהה ממנו. פחדתי פחד מוות שארגיש גדולה מדיי, גסה מדיי, פחדתי להרגיש מגודלת לידו, לא נשית, לא סקסית וכל אותן "מחמאות" שאני סוחבת כבר שנים לגבי הגובה שלי. ביקשתי מעצמי, התחננתי , אמרתי לעצמי "אלמה, זה נוראי! את יוצאת מוזרה והזויה! איך בשם אלוהים תסבירי לו את זה? מה תגידי לו? שאת מפחדת לעמוד לידו? איך תסבירי שאת מתביישת בגובה שלך עד כדי כך?"

 

כלום לא עזר, הרגליים שלי סירבו לשתף פעולה. אחרי משהו כמו חמש דקות שהוא עומד מולי המום הוא אמר "אוקי.. אז…  את נשארת לשבת?" מבוישת אמרתי "כן."  לא הרגשתי שיש לי ברירה. הוא היה בשוק, אמר ביי והלך.

 

לא שמעתי ממנו מאז ואני כל כך התביישתי שגם לא יצרתי קשר אבל אני בחיים לא אשכח את הרגע הזה. את הבושה במי שאני. למה שאתבייש בגובה שלי? הגובה שלי הוא מה שיש לי, הוא הגוף שלי, החוכמה שלי, היופי שלי והנוכחות שלי. אין לי תשובה. ואולי אין תשובה אחת. אף אחת לא יכולה להחליט שהיום היא אוהבת את עצמה ומעתה ואילך היא לא תכעס על איך שהיא נראית או מה שיש בה, אפשר רק לנסות ולהבין מה ומי עושים לנו טוב. בנוכחות מה ומי אני מרגישה יפה, אהובה חכמה ונהדרת. מי האנשים, המקומות או הדברים שאני עושה שממלאים אותי אושר וביטחון ומאפשרים לי להיות אני.

 

נכון, לא היה לי אומץ ולא עמדתי בסוף הדייט. אבל מאותו ערב הבטחתי לעצמי לנסות לקבל את מי שאני. זו אני, עם החיוך, המבט וההומור שאני אוהבת ויחד עם כל אלו מגיע גם הגובה שלי ואני אוהבת אותו ומכבדת אותו ומפנה לו מקום בעולם. בפעם הבאה אני עומדת! ימות העולם אני עומדת! (או מבטיחה לנסות ). עכשיו תורך. 

תגובות (0)
הוסף תגובה