רגע לפני שאני מתאשפזת במחלקת הפרעות אכילה

אני אתחיל מהסוף – ביום שני אכנס לאשפוז במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. האשפוז הוא מרצוני, ואם יהיה לי רע במיוחד – אני אצא.
לא יודעת כמה זמן אהיה מאושפזת. אמרו לי שזה לא יהיה חודש, אבל גם לא חצי שנה.
יש ביקורים כל יום, ואני אקח איתי את הפלאפון והמחשב.

הסיפור התחיל כך:
הסתקרנתי לגבי ניתוח לקיצור קיבה, והחלטתי שאין נזק בלתחקר קצת רופאים בנושא. אז הגעתי למיונים במחלקה הבריאטרית בבילינסון. כחלק מהמיונים, נפגשתי עם פסיכולוג. סיפרתי לו שכשקיבלתי את הפטור מהצבא, הרופא הציע שאלך למרפאה להפרעות אכילה בתל השומר. הפסיכולוג הסכים שזה רעיון נהדר, וסיפר לי שיש מרפאה גם ברעננה.

במרפאה ברעננה, דיברתי עם הפסיכולוגית, והיא אמרה שלדעתה, ניתוח זאת אופציה אחרונה. הבעיה שלי היא לא פיזיולוגית, אלא נפשית. אז אולי לפני פתרון פיזיולוגי קיצוני, ננסה כזה נפשי?

היחסים שלי עם אוכל אף פעם לא היו פשוטים. אני יודעת את זה. מגיל צעיר התחנכתי על אוכל מותר ואסור, על אסון ומזין. הדיאטה הראשונה שלי הייתה בגן חובה, והזהות שלי עוצבה בדמות הדיאטה שריחפה מעליי – בין אם הייתי בכזאת באותה תקופה או לא.

ובכל זאת, מרגישה בושה בלהגיד שאני מתאשפזת. כי הבעיות שלי לא אמיתיות. אני לא מרעיבה את עצמי. אין לי שקיות עם קיא בארון. כולה אכלנות יתר ואכילה רגשית (סיבות שמופיעות במקום שווה מקום בעלון המידע של המחלקה, יד ביד עם אנורקסיה ובולמיה). כולה. הפרעת אכילה? מה פתאום. סתם אכלנית, גרגרנית, ועצלנית. זה מה שכל העולם אמר לי כל החיים. אז זה בטח נכון, לא?

כי אם להיות כנים, יש מחלות אמיתיות ולגיטימיות, ויש כאלו שפחות. יש מחלות אמיתיות כמו סרטן, ומומצאות כמו דכאון וחרדה. יש הפרעות אכילה אמיתיות כמו להרעיב את עצמך, ויש תירוצים של דאבות כמו אכלנות יתר.

אני רוצה להיות יותר אמיצה. אני רוצה להגיד שאני מתאשפזת, ולא להתנצל על זה. לא להרגיש שאני סתם. נכנעת לאויב לא קיים.
כי האויב קיים. האויב הוא, למרבה הצער, אני. או לפחות חלק בי. החלק שמתמודד עם בעיות. שמתמודד עם הכוורת הבלתי נפסקת בראש שלי והפחדים שאוכלים אותי מבפנים.

ולפני הסוף, רק רוצה להבהיר:
אני לא מתאשפזת כדי להרזות. אני לא מתאשפזת כי אני שונאת את הגוף שלי. זה לא פוסט שאפשר להצביע עליו ולהגיד "הא! כל מה שהיא אמרה היה שקר!".

אני אוהבת את הגוף שלי, ולא משנה באיזה גודל או צורה (למרות שבאמת לא הייתי מתנגדת לעוד כמה סנטימטרים, ואולי שיער ראש טיפה יותר עבה). אני הולכת לעבר הדרך בגלל ובזכות שאני אוהבת את עצמי, ובגלל שמגיע לי ללמוד לעכל את הרגשות שלי באופן נכון. האם אני ארזה בזכות התהליך? כן, יכול להיות. אבל זאת תהיה תופעת לוואי, לא הכוונה.

והיי, אולי בעצם הפוסט שלי הוא הדרך שלי להודות שכל פיות הדיאטות עשו לי טוב, כי בזכותן הגעתי למיונים לניתוח?
לא.
הגעתי למיונים מתוך מחשבה עם עצמי ואחרי שיחה עם המשפחה, הרופאה שלי, והפסיכיאטרית.
ובכלל, יכול להיות שאם העולם שהייתי חיה בו לא היה כזה שמנופובי וביקורתי, לא הייתי נופלת להפרעות אכילה. ואולי הייתי נופלת, אבל הייתי פונה לעזרה הרבה יותר מהר כי לא הייתה ביקורת כל כך נוראית ונוקבת נגד טיפול נפשי ונגד ההפרעות הספציפיות שלי.

ולקינוח, תראו איזו חמודה אני.