לצמוח מתוך הקושי

נולדתי בבני ברק, במשפחה חרדית עם עוד 13 אחים ואחיות. בגיל 14 עזבתי את משפחתי והתחלתי לחיות לבד. חיפשתי את הרגע לעזובאת הבית ועזבתי מבלי שיהיה לי לאן . הלכתי "על עיוור". בהתחלה לבתים של חברות, מתגלגלת מבית לבית ואח"כ לתקופות של פנימיות. אין תחושות כשאת בפנימייה, רק תסכול ותקווה לסירוגין, בעיקר תקווה (שתמיד התנפצה) וגם זה בקושי. רוב הזמן עסוקה בהישרדות, לא הרגשתי כלום.

 

משפחת האומנה הראשונה שלי הייתה הדודים בירושלים, שהכניסו אותי לביתם רק בשביל הכסף, אך בעצם הייתי נטל עבורם. במקביל עבדתי בדוכני מזון מהיר ובחנויות בגדים רק כדי לממן את עצמי כמה שאפשר וללמוד לבגרויות באקסטרני בכוחות עצמי. הדודים שלי היו רעים אליי, גרתי אצלם בעליית גג צפופה וסבלתי מיחס מחפיר. הם אמנם קיבלו כסף מהמדינה כמשפחת אומנה, אבל לי הם לא נתנו כלום. אכלתי תמיד מחוץ לבית, בכסף שהרווחתי בכוחות עצמי. לא רציתי להישאר שם ובעירייה חיפשו לי משפחה אחרת, שגם נכנסה לפרויקט עבור הכסף. הם בקושי דיברו איתי , כאילו כל החלפת מילה היא נטל עבורם. ברחתי לטלנובלה שראיתי במחשב כשאפשרו לי, וחלמתי לעזוב. עובדת סוציאלית התחלפה באחרת, ורובן לא ממש עזרו לי. ההרגשה הייתה שנפלתי בין הכיסאות ושלאף אחד לא באמת אכפת מה יהיה איתי. הייתי מותשת נפשית ופיזית.

 

 

בישראל 2016, חיים כ-10,000 ילדים בגילאים 5-18 ב- 127 נימיות ומשפחתונים, ברחבי הארץ. ילדים אלו הוצאו על ידי רשויות הרווחה ממשפחות מפורקות ורב-בעייתיות, המתמודדות עם התמכרויות, מחלות קשות, תקופות מאסר, נטישה או יתמות. חלק מהילדים, חוו שנים ארוכות וקשות של הזנחה, התעללות וכאב,  ולכ- 1,500 מהם אין כלל עורף משפחתי והם, בעצם, ילדים של אף-אחד. עמותת "ילדים בסיכוי- המועצה לילד החוסה", זוכת "אות הנשיא למתנדב", מקדמת מזה 30 שנה ילדי פנימיות וילדים חסרי-עורף-משפחתי ומספקת להם שירותים ותכנים אשר אינם מתוקצבים ע"י הרשויות.

 

"ילדים בסיכוי" פועלת בכמה מישורים :

  ניהול פעילות שדולה – לשמירה על זכויותיהם של ילדים בסיכון ובוגרי פנימיות

  הפעלת תכנית ארצית המשלבת דיור ותמיכה בבוגרי פנימיות חסרי עורף משפחתי
  מתן שרותי אפוטרופסות לילדי פנימיות ואומנה חסרי עורף משפחתי

  הפקה וניהול של מיזמי התנדבות בין-מגזריים בפנימיות, למען הילדים

 הפעלת תכניות חינוכיות, שיקומיות וטיפוליות, בפנימיות ובמשפחתונים, בכל מגזרי החברה הישראלית

 

תכנית "גשר לעצמאות" מיועדת לבוגרי פנימיות חסרי עורף משפחתי. מטרתה לתת מענה ותמיכה לצעירים בגילאי 18-24 שסיימו את התחנכותם בפנימיות/במשפחות אומנה, ושעם צאתם לחיים הבוגרים הם חסרים בגורמי תמיכה שילוו את צעדיהם הבוגרים הראשונים. 

קיימות כיום 31 דירות בוגרים ברחבי הארץ, בהם מתגוררים צעירים בשכירות מסובסדת. הדירות מלוות על ידי צוות מקצועי, המלווה את הצעירים בבניית תכנית אישית (הכנה לצבא,  ליווי בעת השירות הצבאי/לאומי, השתלבות בתעסוקה, לימודים) וכן ליווי בוגרי פנימיות/אומנה המתגוררים באופן עצמאי בקהילה על ידי איש צוות מטעם התוכנית.

 

המטרה העיקרית היא לשפר, ולו במעט, את חווית הילדות של הילדים בפנימיות ולהעניק להם סיכוי להפוך למבוגרים עצמאיים, התורמים לקהילה.

 

 

 

נקודת האור הייתה המפגש שלי בעמותת "ילדים בסיכוי" בגיל 21, המאוחר יחסית, אחרי השירות הלאומי ביד שרה. באמצע שנה ב' של התואר, ממש לפני שנשברתי מרוב קשיים, עם ממוצע 100 בבחינות של הסמסטר, נוצר הקשר עם ילדים בסיכוי. היו הרבה קשיים והתמודדויות, אבל מעל הכל קיבלתי המון  ביטחון ואהבה, כל מה שהייתי צריכה בשביל לדחוף את עצמי להצליח.

 

ערן, מתנדב מהעמותה, חיבר אותי לדירה עם שותפות. התלבטתי וחששתי מעוד מסגרת קשה ומתישה, אך לראשונה בחיי נתקלתי ביחס טוב מהסביבה ומחברות חדשות. רות מהעמותה ליוותה אותי ושומרת איתי על קשר עד היום. הרבה בזכותה אני עומדת על הרגליים בכוחות עצמי וגרה בדירה קטנה שאני מממנת מהעבודה.

במקביל, מהחשש שלא תהיה לי קורת גג בעתיד, התחלתי ללמוד לתואר ראשון במינהל עסקים עם התמחות בראיית חשבון. עבדתי קשה מאוד במשק בית כדי לממן את הלימודים האקדמיים, חייתי בצמצום וחסכתי שקל לשקל, בדרך נתקלתי ביחס מחפיר וקשה ממעסיקים. למזלי הצלחתי למצוא עבודה בתחום הלימודים שלי והרגשתי שאני מתחילה לעלות על הגל.

 

כיום אני עובדת קשה, כ-12 שעות עבודה ביום, עם התמחות מאתגרת. אני חייבת להתפתח מהר מצד אחד, ומצד שני אני עדיין רוצה להיות ילדה, כך שלפעמים יש חוסר תיאום בין העולמות. לאורך השנים, היה לי קשר כלשהו עם המשפחה, עם הרבה הפסקות. קשר עקשן וחסר יציבות. כנראה שאני לא מסוגלת לשחרר את הצורך הזה.

החששות שלי היו על בסיס יומי. לא היה לי רגע אחד של ביטחון, בעצם עד היום. להיזרק ממקום למקום היה אצלי ענין שגרתי. חששות עלו דווקא במצבי שגרה לאורך זמן ארוך יחסית. אם היה עובר חודש וחצי, מיד היה מתעורר בי פחד שהנה זה ייגמר. במעבר לחיים העצמאיים אני זו שעזרתי לעצמי.  עדין יש בי אמונה שכשרוצים וחושבים חיובי הדברים מסתדרים.

 

מאיפה שואבים כוחות ותעצומות נפש להתמודד ביום יום עם המציאות הלא פשוטה, אתם שואלים? אין ברירה ויש הרבה פחד. פחד שלא יהיה איפה לגור, מה לאכול, פחד שלא אגשים את החלומות שלי, פחד שהמציאות תנצח אותי ושהמשפחה החרדית שלי תגיד 'אמרתי לך'. ומנגד- אמונה עצמית. דרשתי מעצמי להגיע לציונים גבוהים כולל בקורת עצמית קשה בימים שהגעתי לפחות, והתמקדתי באנשים שרצו לעזור לי.

היו כמה ממש כמו מלאכים בדרך, כל אחד עזר ונתן השראה לתקופה,  לפעמים בדברים הכי קטנים כמו להפנות לאדם הנכון או להקשיב.

 

 

המסר שלי לילדים שחוששים מהעתיד וגדלים בפנימייה הוא – אל תפסיקו לחלום אל תפסיקו להגשים חלומות, תדרשו מעצמכם אל תוותרו! תאמינו ותגיעו. הכל אפשרי, ודווקא ממקום של קושי אפשר לצמוח.

ההישג הכי משמעותי בחיי עד היום הוא ההבנה שהכל בידיים שלי. תראו אותי – איך עם כל הקשיים סיימתי את לימודי בהצטיינות, חידשתי את הקשר עם המשפחה שלי, ואפילו אמא שלי מבשלת לי לפעמים.

 

לתרומות ופרטים נוספים על עמותת ילדים בסיכוי

 

***הביאה לפרסום – יוליה פריליק

תגובות (0)
הוסף תגובה