אביעד קיסוס הוא הקול הכי חשוב של הנשים

תכנית הבוקר של טל ברמן ואביעד קיסוס ברדיו, הפכה בחודשים האחרונים מעוד הגיגים נעימים של צמד מגישים חמוד להפליא, לתכנית ששווה לבחור בה, בוודאי מבין השלל הצווחני המוצע בתחנות על הסקאלה בשעה הזו. מפעם לפעם משמח לגלות כי צמד המגישים הגברים מתבטאים בצורה אולי השפויה, ההגיונית והנורמלית ביותר בימים אלה על פני הפלנטה הים תיכונית הרועשת, ובתוך בליל הלהג בתקופה האחרונה בפרשיות כאלה ואחרות.

 

עוד באון לייף: 

 

אביעד קיסוס, החמוד, המתוק והשטותניק על פניו מבין השניים, התבטא לפני מספר ימים בפרשת משה איבגי בצורה מפתיעה ואפילו רגשנית מאוד, שהפכה לעוד נדבך בהפיכתו לפמיניסט המחמד שלנו. והמונח הזה אגב, נאמר לגמרי מתוך כוונה טובה. "אם יש דבר עצוב ופאתטי יותר מהנאום הקטן שאיבגי עשה על במת התיאטרון כדי לסנגר על עצמו, הוא הסנגורים שהוא בוחר לו מבחוץ. זה מצעד איוולת. כל יום טיפש אחר קם לסנגר על איבגי. וכל אחד אומר שטויות גדולות יותר מקודמו", אמר קיסוס במהלך התכנית שהוקדשה לפרשה ואף הרים את קולו בכעס בתגובה לדבריו של אלכס אנסקי שטען בראיון לגל"צ כי בעניין ההטרדות "יש 200 גוונים של אפור", אז איבד קיסוס את עשתונותיו וצעק למיקרופון: "אין כאן 200 גוונים של אפור. הניסיון להפוך את עולם התיאטרון לכזה שאין בו גבולות, להציג אותו כך שכל התעשייה הזאת מנוהלת על אנרגיה מינית בלבד". ברמן הסכים איתו ואמר "כאילו החירות האמנותית היא לגיטימציה לחירות מינית, זו מזינה את זו וחוזר חלילה – נאלח. זה לא עובד ככה, אין 200 גוונים של אפור, יש הרבה לבן. יש המון שחור. אולי שני גווני אפור מחברים ביניהם". קיסוס סיכם ואמר שתמיד יש פנטזיות מיניות "אבל ההבדל בין לחשוב ללעשות הוא חד משמעי. הוא הבלתי אפור בעליל". 

 

 

זו אינה התבטאות פמיניסטית ראשונה של קיסוס, שהחל את דרכו במגזין "רייטינג", משדר מאז שנת 2002 את התכנית עם טל ברמן וגם כותב טור אישי נפלא למגזין ליברל. הוא מיצב את מעמדו בשנים האחרונות לא רק כסייד קיק משעשע או טאלנט נבוב טלוויזיוני, אלא כאיש תקשורת מוכשר שלא עושה חשבון לאיש. באחד הפוסטים המפורסמים של קיסוס, שהפכו לטור בשם "זה רק בצל", הוא מדבר על אפלייה מגדרית בעולם הפרסום. הפוסט שנכתב בתגובה לרשימת הבושה של ויצו שפרסמה את מדרג הפרסומות הסקסיסטיות ביותר על המסך, בו נכתב בין היתר: "הפרסומות על המסך שוביניסטיות מאי פעם. הן גרוטסקיות ממש. הן כמו מתעקשות לשקף עולם שבו נשים אינן שוות בשום אופן לגברים, לא במאוויים שלהן (להמשיך להתאפר בזמן שהבית בוער), לא בתפקידים שהן ממלאות (לבשל כמובן, ולאכול את הראש), או לא ממלאות (לשמור על הכוס שלהן), ובעיקר לא בספקטרום הצר של מראן החיצוני. הפתייניות שבהן (בהנחה שיש בכלל דבר כזה פתיינות נשית, ושזהו לא היפוכה המניפולטיבי של חרמנות גברית) תמיד שותקות, ומלאכת הדיבור מוטלת על הרעיות, אלה שלא ידעו להחליט איזו מתנה לקנות לחג, ולכן קנו את כל החנות בכרטיס האשראי של הבעל, ובדרך אל תשאל, גם דפקו את האוטו".

 

תסכימו איתנו שמדובר בטקסט פמיניסטי נפלא, שאילו היה נכתב על ידי אישה, סביר להניח שהיה נטמן בתהום הנשייה של הטורים והפוסטים הרבים שעולים לרשת. אלא קיסוס, שלמד פרסום אצל תרצה גרנות ז"ל ואף מתפרנס מכך מידי פעם, לא רק חשש לצאת כנגד היד שמאכילה אותו, אלא גם הצליח לגרום לטקסט חשוב מאין כמותו לחדור לתודעה כפי ששום אישה מעולם אולי לא היתה מצליחה בכך. ולו רק על כך הוא עוד יותר ראוי בעינינו כדמות תקשורתית נפלאה לחיקוי.

 

אנחנו כמובן לא אומרות שאין גברים פמיניסטים בעולם, דווקא לאחרונה יש יותר ויותר, וזה תמיד משמח לגלות כיצד השיח משתנה לאיטו. אלא שאיכשהו בסיפור של קיסוס זה מפתיע במיוחד ונוגע ללב. ההתגייסות של גבר שאינו לוקח על עצמו להניף רק את הדגל המובן מאליו, דהיינו את אג'נדת הלהט"בים (שגם בה הוא פעיל, וחבר הועד המנהל בארגון הנוער הגאה), ובנוסף לכך בוחר להתגייס בצורה נחרצת כנגד סקסיזם, היא לא עניין מובן מאליו.

 

ואם כבר הזכרנו את הקהילה הלהט"בית, בחודש מרץ האחרון ניכר היה כי קיסוס מסתכסך עם חלק מחברי הקהילה. במהלך משדרי הבחירות הונף דגל הקהילה הגאה במטה הליכוד. קיסוס שצפה בכך, כינה בכעס את חברי הקהילה הליכודניקים כ"הומואים נחותים וטיפשים. לי אין שום צ'אנס להיות אדם מאושר שווה זכויות במדינה הזו, ולא משנה כמה הומואים טיפשים ונחותים יניפו דגלי גאווה במטה הליכוד". האמירה הזו יצרה מיני סערה והגיעה לשיא בתכתובת ציבורית בינו לבין אמיר אוחנה יו"ר הגאים בליכוד, שבסיומה יצא בהצהרה כי אם הליכוד יקדם בממשלה הבאה את זכויות הלהט"ב הוא ישקול להתפקד. אלא שניכר כאמור כי מיני סערות או סערות גדולות יותר, הם אינם דבר שמרתיע את איש הרדיו שמתעקש לנצל את האזנת השיא ולמלא את תפקידו בעולם הזה במצפון שקט. 

תגובות (0)
הוסף תגובה