לעזוב לרגע את המירוץ

בואו נודה על באמת, החיים שלנו לא באמת בנויים לרומנטיקה. כלומר, כולנו שואפים למחוות רומנטיות, אבל בתוך סדר יום של קריירה-ילדים-בית שכל אחד מבני הזוג מתחזק והחיים במסלול המהיר, המצב הטבעי בסוף יום הוא לא לשבת יד ביד לאור נרות.

 

אחרי עשור של זוגיות, צריך לתחזק את הרגעים האלה, לנצור אותם, לגרום להם לקרות – או במילים אחרות, לעבוד בזה. בטח כשמדובר בסוף שבוע שלם ללא ילדים.

 

מצפה הימים הוא ככל הנראה המקום האופטימלי לרגעים כאלה. המפגש הראשוני עם המקום הוא קצת מבהיל, כי בלובי תפגשו לא מעט אנשים בחלוקים, מה שתמיד מעלה בי אסוציאציה למסיבת חילופי זוגות. אבל אחרי כמה שעות של שלווה שנכפית עליכם, אתה נכנס בעל כורחך לקצב האיטי, לשתייה סביב השעון של תה צמחים ולמעברים בין חדר הכושר לספא או בין הסוויטה לחדר האוכל.

 

כשפס הקול במלון הוא מוזיקת עולם, מפתיע לגלות שטווח הגילאים של אורחי המלון (שמחולקים לזוגות-זוגות כמו בתיבת נוח) הוא בין 20-80. חבר'ה צעירים, הרבה לפני חתונה, לצד זוגות שמשמרים מונוגמיה כבר עשרות שנים.

 

המלון היה בתפוסה כמעט מלאה באותו סוף שבוע, אבל הרגיש אינטימי. היחס של העובדים נעים, אבל לא מעיק מדי וארוחת הבוקר והערב אמנם כלולה במחיר, אבל בטעם של מסעדה ולא חדר אוכל של בית מלון.

 

 

באופן כללי, התחושה היא כאילו פסעת שני עשורים אחורה, ולא במובן השלילי של המילה. אלא בהחלטה מודעת לנטוש את המרוץ, לעלות על חלוק לבן ולהשאיר את הסלולארי בחדר לכמה שעות.  גם עיצוב המלון ששופע ברהיטי וינטג' ושוכן במבנה של כמה מאות שנים, לא מתאמץ להיות מודרני. ובאופן כללי, האירוח במצפה ימים, לא מזיע ממאמץ. להבדיל מהאירוח ברוב המלונות בארץ בסגנון הכל כלול, הופעות גרנדיוזיות ומזנוני בופה עתירי מזון נטול טעם.

 

 

פעם היו לנו את חופי סיני לברוח אליהם. היום, כשאנחנו הורים לילדים והתברגנו, מצפה הימים מספק את השקט הזה שחיפשנו. וללא ספק, הוא עושה את שלו. 

תגובות (0)
הוסף תגובה