סרטן קטן שלי

כשמלאו לי 63, כבר הייתי מבוגרת בשנה וחודש מאחותי האהובה כל כך, שנולדה שנתיים, חודשיים ושלושה שבועות לפני, ונפטרה מסרטן חודש לפני שמלאו לה 62, אבל היי, עדיין הייתי צעירה בכמה וכמה חודשים טובים מאמי, שהובסה על ידי אותו גורם עוין כשמלאו לה 64.5.

 

בשאלה מה כל כך בער לאימא – חתיכת "ברייה" (עם סגול ודגש ב-ב', ושוא ב-ר'), שהיתה האדם הכי בריא בכל העולם כולו, אמונה ושמחת חיים בכל רמ"ח ושס"ה, להזמין לעצמה סרטן בגיל הזה – נעסוק לחוד. מה שבטוח שמשעשתה זאת, שבשה לחלוטין את עקביות הסטטיסטיקה האגדית בדבר אריכות ימיהן של נשות המשפחה, שהיו ידועות בנחישותן שלא לפרוש מן העולם בטרם השלימו לפחות 8 עשורים. חלקן, ומהמעגל הכי קרוב, כמו סבתא דבויר'ה וסבתא ברכה, טפסו את דרכן במעלה השליש הראשון של העשור העשירי בבריאות טובה ובצלילות הדעת.

 

אתה מבין, שאלתי את אדי, לאחר שהסכים להינשא לי, ש"לכל החיים" אצלי, זה הרבה מאוד שנים? זה היה בדיוק שבוע ימים אחרי שהכרנו בטסה הכבושה שבסיני. הוא היה זה שכבש את ההיא מה"בית הזונות על גלגלים", כפי שיפי הבלורית והתואר, שלא לומר החרמנים-רצח, כינו את האוטובוסים של צוותי ההווי והלהקות הצבאיות. אני הייתי השמנמונת היפה והסקסית מצוות הווי חטיבה 7 (שיריון), ובכל פעם שזכיתי למחיאות כפיים, הבנים מהצוות אמרו, נו, זה ברור, הם בסך הכול מתים לזיין אותה. ואמא, לפני הפסקה הזאת, היתה מסמיקה ואומרת, "רעד יידיש זול זע קינדער נישט פארשטיין". (דברי באידיש כדי שהילדים לא יבינו).

 

אדי לא ברח. אבל בכל זאת, אחרי 20 שנה, הוא וחבריו המכריסים התגלגלו מצחוק בכל פעם שמישהו פלט את הבדיחה החבוטה של "הנידונים למאסר עולם", על זה ש"אם היה לי שכל לרצוח אותה, כבר הייתי יוצא לחופשי."

 

אז כנראה שבכל זאת הולכים לקצר לך את הפז"מ, אמרתי לו בחיוך מאיר לפני כמה שבועות, בדיוק כשמלאו לו 66. הוא הסתכל על הדואר ושאל אם כבר בדקתי מה זה הקנס הזה כאן. ד"ר ברגר צלצלה, אמרתי. זה כבר גרם לו להקשיב. היא אמרה שהממוגרפיה לא משהו. והוא אמר, את והבדיחות שלך.

 

אימא הורישה לקרני ולי מבנה גוף אגסי, שהיה סמל יופי לאורך מאות בשנים, אבל לאו דווקא במאה אליה נולדנו. מה שכן, הירושה הזו כללה זוג שדיים – שפתיים ישקו. מי שהדמיון שלו לא מספיק, שיתור אחר ציוריו של רובנס. כשלעצמי, בורכתי ביכולת להתבונן במלוא גופי במראה, כולל פרופיל שמאל וימין, ולהגיד, אלוהים, בסך הכול שיחקת אותה. ואפילו כשחברתי הצעירה המליצה "להרים אותם קצת", הבעתי תמיכה בלתי מסוייגת בשניים שלי, שעגלגלותם הכבדה עם הפטמות (פ' דגושה עם שוא נח) הקטנות יחסית, היתה טובה בעיני חרף הגרביטציה. 

 

אז ברור שלירות ראש חץ מסורטן לכל אחת מאתנו, ודווקא בשד! נו, באמת. מה יש להגיד, זה פשוט לא הוגן. בינינו, אבל עם יד על הלב, מה כבר היה נגרע מן העולם, לו הפגיעה היתה בפלחי הישבן הדשנים, והטיפול היה כרוך בהרחקה של התאים הסוררים לרבות מעטפת נדיבה? אה?

 

כמו שאני רואה את זה, אמר הפרופ', זה ייגמר בלמפקטומי ובסדרה של הקרנות. (מילון מושגים: למפקטומי – הרחקת גוש מהשד, שמחייבת גם הקרנות; מסטקטומי: כריתה מלאה של שד.)  למפקטומי, אמרתי לו, זה מה שעשו גם לאחותי. והשד היפה שלה קיבל זווית לגמרי חדשה. העניין הוא שלי אין שום חיבה לאמנות אבסטרקטית. ככה שאם אתה הולך לחרב לי משהו, אני עומדת על כך שמיד וע-לה-מקום תתקן. והוא, בלי להתבלבל, ענה, תשמעי, יש לך שדיים גדולים ויפים, והרחקה של חלק קטן מאחד מהם, ממש, אבל ממש לא תפגע במראה של האחד ו/או בזוגיות ההרמונית שבין השניים.

 

צחקתי. כמה הזדמנויות כבר יש לאישה, שלא בדיוק מדגמנת כל חייה לבוש תחתון, להתפשט בקלילות נוכח האיש שלה מול זר מוחלט, ולדון בכובד ראש ביופיים של שדיה? ובאלו נסיבות היום גבר יכול להרשות לעצמו להגיד את זה, מבלי שיאשימו אותו בהטרדה מינית?

טוב, מה לעשות, אותי, זה, מצחיק!   

תגובות (0)
הוסף תגובה