למה גברים נמוכים הם לא אופציה

כשהייתי בת 17, דנה, שלמדה איתי בכיתה והייתה כבר צמודה לחבר שנים רבות, ניסתה לשדך לי בחור. "הוא מקסים ורגיש ויבוא אתנו בשבת לרקוד סלסה", היא אמרה. אך ראיתי בעיניה שיש איזשהו סייג שהיא מנסה לספר לי, אך לא ממש מסוגלת. "תבואי עם נעליים שטוחות" היא אמרה ולא הוסיפה, ואני חשבתי שהיא מתכוונת שאגיע עם זוג נעליים נוחות, כדי שנוכל לרקוד סלסה במועדון הפוקוס ברמת אביב. אני לא זוכרת מה היה שמו של הבחור המקסים, עמו ביליתי בהנאה די רבה כמעט חודש. אלוהים שיסלח לי, באמת. אני לא זוכרת את שמו מטעמים אחרים לגמרי, אני רק זוכרת שהוא היה נמוך ממני בראש וחצי.

 

עוד באון לייף:

 

האמת היא שזה לא הפריע לי בכלל. אני לא גבוהה, 1.68 בסך הכל, אבל לא ממש חיבבתי נעלי עקב אף פעם (אלא רק באירועים מיוחדים), כך שלא חשתי שיש מגבלה כלשהי. "גם ניקול גבוהה מטום" זרקה דנה בתום הדייט הראשון של ארבעתנו, והיא גרמה לבחור ההוא, עלום השם לרצות לקבור את עצמו באדמה הלחה של רמת אביב. היא סיפרה לי בסוד כשברחנו יחדיו לשירותים (אז עוד לא היה וואטסאפ) שהוא לא מוצא בחורות בגלל עניין הגובה, וממש חבל להם לראות בחור מקסים שמבוזבז כך. אחר כך אותו עלום שם ונמוך אמר לי שלו אין בעיה שאני גבוהה ממנו, ושהוא ממש מקווה שגם לי זה לא מפריע. אני כמובן אמרתי שאין לי שום בעיה עם הגובה שלו, כל עוד הוא בנאדם מעניין ולא אידיוט כמו כל הגברים שנתקלתי בהם בתקופת התיכון. ואכן הוא לא היה אידיוט כלל וכלל. בסופו של דבר נפרדנו על רקע אישי שאינו קשור לסנטימטרים כלשהם. אלא שהתגובות שקיבלתי במהלך החודש הנ"ל מהסביבה היו כל כך קיצוניות, עד שתהיתי מדוע בני אדם מתעקשים להיות כה מקובעים בתפיסות סטנדרטיות של חיים.

 

אם להם לא אכפת – למה לסביבה כן? קית' אורבן וניקול קידמן (צילום: Shutterstock)

 

לפני כמה ימים, קבלתי מייל עם תוצאות סקר שערך מותג לנעליים בשם BTALL, מותג המתמחה בנעליים עם הגבהה נסתרת לגברים. תוצאות הסקר הפתיעו אותי מאד. מסתבר שבקרב נשים בגילאי  25-40  הגובה הוא מה שקובע את רמת האטרקטיביות הגברית בעיני נשים. ולא רק זאת: לשני שליש מהנשים חשוב במידה רבה או במידה רבה מאוד שבן זוגן לדייט יהיה גבוה מהן, 62 אחוז חשות מידה כלשהי של מבוכה להכיר לחברותיהן דייט שנמוך מהן. ולמעלה ממחצית מהנשים שנשאלו בסקר, לא היו יוצאות לדייט עם גבר שמלכתחילה ידוע כי הוא נמוך מהן. הפתעה.

 

ההגבהה בנעליים המיוחדות הללו מגיעה כמעט עד 9 סנטימטרים מסתבר, שזה גובה בלתי מבוטל בעליל. אני מניחה שבמקרים קיצוניים זה אולי עוזר לביטחונו העצמי של גבר מצוי, בדיוק כשם שאנחנו נעזרות באיפור, בחזיות פוש אם ובמחטבים כשאנחנו יוצאות לדייט. אלא שאין לי דרך אחרת להתייחס לכך מבלי לעמוד בצד, ולהפנות אצבע מאשימה אל אותם גברים שהיו מסתודדים בבית הספר ומחלקים ציונים לגודל החזה של העוברות והשבות בכיתה. יש פה בסיפור הזה איזה שהוא מעשה של צדק פואטי ואל תבלבלו את זה עם שמחה לאיד. זו לא שמחה לאיד. זה קצת עצוב בעיני שבסופו של דבר ועל אף כל הקדמה והניו אייג'יות המתפרצת, בני אדם תמיד ימדדו זה את זו על פי מדדים חיצוניים. השאיפה לשלמות, משטר הרזון, ההון שאנחנו מוציאות מאז שנות השישים ועד עצם היום הזה על מוצרי טיפוח ואיפור, וכמו כן ביגוד שתפקידו להעלים, לטשטש, למחוק, להסתיר. במקום להוציא, לחשוף, לחלוק, לשתף, להדגיש – רק מדגיש בעיני עוד יותר את הפיקציה והבולשיט שאנחנו מוכרים לעצמנו. אה, ומבזבזים עליה המון כסף.

 

בסופו של דבר, גבר נמוך שמגיע לדייט ייאלץ לחשוף את גובהו האמיתי, בדיוק כמו אותה אישה שחושבת שנעלי הסטילטו שלה ידגישו את העובדה שיש לה קצת ירכיים (לא שקצת ירכיים זה משהו שצריך להתבייש בו, בדיוק כמו גובה). עזבו את העובדה שהסקר הנ"ל נערך לצרכי מסחר ושיווק מוצר שמשתמשים בו ידוע לי גם פוליטיקאים שהם קצת נמוכים (אההמ אההמ), ואולי גם אנשים שמגיעים לראיונות עבודה וחושבים שעוד כמה סנטימטרים יוסיפו להם לכריזמה ולגבריות. אלא שמטרידה אותי העובדה שבסקר נגעו לא בפן המקצועי אלא בפן האישי הרומנטי. מה כל כך נורא בגבר נמוך? מה כל כך נורא בגבר שהאישה שהוא יוצא אתה נמוכה ממנו?

 

אהבה לא תמיד חייבת להיות בגובה העיניים. קייתי הולמס וטום קרוז (צילום: Shutterstock)

 

אני לא מצליחה להבין את מחסום הבושה (מעבר לעניין של טעם אישי). כשיצאתי עם ההוא מלמעלה שאינני זוכרת את שמו מנסיבות אחרות לגמרי, לא הפסיקו להביט בנו ולחייך. אני חושבת שאפילו מישהו מבני משפחתי העיר על כך באופן ציני. יש לנו יותר מידי פנטזיות על גיבור העל האידיאלי. הסופרמן ההוליוודי שיסחוף אותנו אל עבר השקיעה. אני מניחה שהפנטזיה העקרה הזו תקפה גם אצל גברים. האישה המושלמת. גל גדות או מי שזו לא תהיה. מי שנותר מפסיד במערכה הוא אנחנו בסופו של דבר. תחשבו כמה קל היה לו שני הצדדים היו מחליטים שהם מוותרים על הבולשיט והעמדת הפנים, וצבעי המלחמה, והמחוכים וההגבהות. אלא שבמבט מפוכח על האנושות, אני מבינה שיש סיכוי שהשלום האזורי יגיע יותר מהר מזה.

תגובות (0)
הוסף תגובה