לנסוע באוטובוסים זה קשה, להיות באישה בהריון על אוטובוס זה בלתי נסבל

לא מזמן פירסמה מירי מיכאלי, כתבת ערוץ עשר שחיה בלונדון, פוסט שהפך ויראלי על חוסר הנכונות של הבריטים לקום לנשים בהריון. בפוסט שלה, מיכאלי סיפרה על תג שניתן לענוד ברכבת התחתית בלונדון המתריע כי "Baby on Board" ופותר את הבעיה של נשים שההריון עדיין לא ניכר עליהן. אבל זה כלל לא עזר, וגם כשההריון היה בולט למהדרין לא טרחו לפנות לה מקום. 

 

עוד באון לייף:

 

"פה דווקא קמים", הפטירו רוב חבריי כשסיפרתי להם על כך. זה נכון. בארץ לרוב קמים, אבל רבות נכתב ונאמר על התחבורה הציבורית הבלתי ידידותית בעליל למשתמש בארץ. ובכן, היא בלתי ידידותית בעליל פי 1,000 לנשים בהריון.

 

ככה זה נראה בלונדון

 

ציבור הנוסעים בישראל הוא למעשה נוסעות, המהוות, לפי מספר מחקרים כ-60 אחוז ממשתמשי התחבורה הציבורית. החלק המוחלש יותר בחברה. כמשתמשת באופן תדיר בתחבורה ציבורית אני יכולה להעיד, שפעמים רבות אני מוצאת את עצמי ממתינה בתחנה או חולקת מונית שירות רק עם נשים. אציין גם שהגברים בהם אני נתקלת בתחבורה הציבורית הם פעמים רבות עובדים זרים, קשישים או בני נוער. גם לא בדיוק השכבות החזקות בחברה.

 

אני גרה במרכז תל אביב וצריכה להגיע מדי יום לעבודה ברמת החייל. לא בקשה מוגזמת, זמן נסיעה של כעשרים דקות. אבל איכשהו, כל כיוון דורש שני אוטובוסים, והדרך מתארכת לכמעט שעה שלמה. שוב, שני אוטובוסים למקום עבודה שעדיין נחשב בתוך העיר שלי, אפילו לא בפרוורים.

 

20 דקות נסיעה במכונית הופכות לשעה באוטובוס, וצריך גם להחליף קו. צילום: Shutterstock

 

במקרה, אני גם בהריון. שליש ראשון. מה שאין זו בטן שתאותת לישראלים המתחשבים לקום ולפנות את מקומם. לישראל גם עדיין לא הגיע התג שניתן לענוד. מה שכן יש זו בחילה, חולשה, עייפות. תחנת האוטובוס הראשונה בה אני ממתינה היא תחנה ממוצעת בתל אביב, כזו שלא מספקת צל כשחם ולא מחסה כשיורד גשם זלעפות. בדרך כלל רוב המושבים להמתנה תפוסים, וכשלא הם רותחים מחום או רטובים מהגשם. אז אני עומדת.

 

התחנה הבאה היא ברידינג. שם לא טרחו להעמיד איזה מחסה לא מחסה. ספסל חום עומד שם לצד העמוד של התחנה. רטוב בגשם ורותח בקיץ. שם אני ואחיותיי ממתינות לאוטובוס העובר אחת לחצי שעה. שוב, בעמידה. פספסת? תמתיני לך בכיף עוד חצי שעה.

 

התנאים בתחנות האוטובוס לרוב לא נוחים, במיוחד לא להריונית. צילום: Shutterstock

 

הדרך חזרה לא נעימה יותר. האוטובוס מפוצץ בעובדים העושים את דרכם חזרה לתל אביב. זה אוטובוס חדשני שבו ניתן לעלות מכל הדלתות(!) ובו, אם יש מזל, אני יושבת על מדרגה.

 

אם לא, אני עומדת. עם הבחילות. עם החולשה. לא כתוב לי על המצח שאני בהריון. ולמה בכלל המערכת הזו צריכה להתחשב בתופעה כזו, שעוברת על חצי מהאוכלוסיה, ועל רוב משתמשי התחבורה הציבורית? לא פעם ולא פעמיים פשוט ירדתי באמצע הדרך רק כדי לשבת לרגע. כי לא הכי בא לי לעמוד על כיסא ולצעוק: 'אני בהריון, מישהו יכול לפנות לי מקום?'.

 

וכמובן, לא הזכרתי את הנהגים המקסימים שעוזבים את התחנה למרות שהם רואים אותי רצה בשארית כוחותיי לאוטובוס, או את הדחיפות של הנוסעים בעליה לאוטובוס ואת הבלימות הפתאומיות. כיף להיות אישה בהריון בתחבורה הציבורית.

 

ממש תענוג להיות אישה בהריון על אוטובוס בישראל. צילום: Shutterstock

 

אבל זה לא נוגע רק לענייני הריון. מערכת התחבורה הציבורית בארץ אינה בנויה בהתאם להתחשבות בצרכים של נשים: תחנות לא מספיק מוארות, זמנים שאינם מתואמים לשעות עבודה של נשים, מספר אוטובוסים רב הנדרש גם ליעדים לא רחוקים במיוחד ועוד אינסוף בעיות. למרבה הצער, נראה שכל עוד אלה בעיות הפוגעות בחלקים הפחות חזקים ומשפיעים של החברה, הסדר ישאר על כנו. ואנחנו נמשיך לעבור תלאות בדרך למחוז חפצנו. הדרך, מסתבר, עוד ארוכה.   

תגובות (0)
הוסף תגובה