נשים שילדיהן בסיכון מבקשת ממני עזרה כי אין להן מושג לאן לפנות

לצערי, את הייעוד שלי בחיים מצאתי דווקא מתוך השכול, הכאב והאובדן כשאיבדתי את שלושת ילדיי האהובים: עומר, רוני ואור.

 

כשהייתי נשואה ואמא לשלושת ילדיי,  עוד הייתי אישה לא מודעת למציאות חייה כי מסכתי אותה בסיפורי בדיה שקושטו ברכבים, בית של שתי קומות, משאית ועובדים. חייתי בכלא מסועף ולא הסכמתי לראות מחשש לשנות מציאות חיים גם אם היא מדומה, אבל מה לעשות שכשסוגרים דלת למציאות היא לא מרפה ודואגת להיכנס דרך החלון?! וזה תמיד ככה, המציאות לא פראיירית – היא אוהבת להיות גלויה, במוקדם או במאוחר היא תתגלה.

 

עוד באון לייף:

 

השנה הזו מעצם לקיחת אחריות על חיי ומציאת משמעות אמיתית דווקא אחרי טרגדיה איומה, התחלתי לשאול את עצמי שאלות בנוגע להעצמה נשית. אנחנו חייבות להתעצם למרות שאנחנו מועצמות במילא כי אנחנו ממסכות את המציאות מסיבות שונות ולעיתים משונות. אנחנו לא תמיד אשמות בכך, החברה שהפכה לחברה אלימה אשמה. אין לי בעיה לומר זאת.

 

אני תובעת את המדינה על כל המחדלים שהיו בעת הטיפול בי ובילדיי. חלק גדול מההתנהלות הקלוקלת הוסתר ממני והתברר לי רק אחרי הטרגדיה.

 

מחדלים בעת הטיפול בילדים. רוני, עומר ואור ז"ל. צילום מתוך האלבום המשפחתי

 

חמש שנים עברו מאז אותו יום ארור, מהתאריך הזה שלעולם לא אוכל לשכוח, יום ההולדת 38 שלי. מאז אותו יום הספקתי למות ולהיוולד מחדש כל כך הרבה פעמים, שהפסקתי לספור.

 

בזמן שאני מתפגרת ופוקחת עיני ניסיתי להיעזר באנשים בעלי תפקידים שונים אולם רובם נעלמו.

 

חלקם כי קיבלו איומים או כי הוטלו עליהם סנקציות, חלקם כי לא ידעו איך להתמודד וחלקם חששו לאבד תקציבים אם יגישו לי את עזרתם, לרוב קיבלתי עצות מאחורי הקלעים, שלעת עתה אני דואגת בעיקר להפנים.

 

אך האכזבה הגדולה ביותר שלי היא דווקא מנשים בעלות תפקידים, כמו חברות כנסת שהתקשרו לדבר אבל נבהלו אולי מהעוצמה שבי או מחוסר היכולת שלהן לשבור מחסומי חברה אמיתיים ולחבור יחד כדי לשנות.

 

ואני רואה חלק מהן באמצעי המדיה השונים מדברות על העצמה נשית, מתראיינות ומובילות קמפיינים ואני מגחכת, מגחכת ומרחמת. עליהן אני לא חומלת, בדרך כלל אני אישה מלאה בחמלה, אבל עליהן אני רק מרחמת.

 

על מי אני עוד מרחמת? אני מרחמת על עורכת דין אחת שמייצגת את המדינה בתביעתי נגדה שצעקה לי בפגישת הגישור (שהם ביקשו בעצמם): "אם כל כך פחדת, למה לא ברחת"? מעניין לאן היה לי לברוח עם שלושה ילדים קטנים והאם כעורכת דין היא לא אמורה לדעת שזה בכלל פלילי? מניחה שכולם זוכרים את אותה אמא שברחה עם בנה לבני ברק מחופשת לחרדית וצולמה כאחרונת השוטות וצוירה כעבריינית – אולי גם לה הציעו עורכי דינה לעשות זאת? מקווה שלא.

 

על מי עוד אני מרחמת? על העובדת הסוציאלית שליוותה אותי בזמנו ושוודאי מספרת לעצמה שהיא הייתה בסדר לאורך כל הטיפול בי ובילדיי. המדינה נותנת לה להאמין בזה. צעקתי לעברה פעם אחת בבית משפט שאני מרחמת על הילדים שהיא ממונה עליהם. אי אפשר לתבוע אישית עובדי מדינה, כך שהיא עצמה מוגנת אבל הילדים חסרי הישע לא מוגנים כלל. פרדוקס של חיים נורמטיביים.

 

על מי אני חומלת? על אותן נשים שזועקות לעזרה מהמערכת אך לא זוכות למענה.  

 

במשך חמש שנים ויותר אני מקבלת פניות מנשים רבות שילדיהן בסכנה שמבקשות ממני עזרה ולא יודעות למי לפנות, וכשהן כבר פונות לעזרה הן נכנסות למערכת בירוקרטית שופעת בחוסר מקצועיות, עם עובדות סוציאליות שלא באמת מסוגלות להפעיל שיקול דעת מוסרי ומקצועי. בסופו של יום מי שיותר מניפולטיבי וכוחני יצליח להערים עליהן, בין אם זה הגבר ובין אם זו האישה.

 

להיות תחת ציפורניהן החדות של העובדות הסוציאליות ופקידות הסעד זה עונש.

לבקש עזרה מחברות כנסת – לא הצליח לי לעת עתה, אך טרם אמרתי נואש.

הייתי בעבר בקשר עם מפקדת כלא נווה תרצה, רציתי לקדם תהליך חברתי כלשהו. נאמר לי שבגלל שאני "אשתו של.." הם לא רוצים קשר איתי. במקרה הזה היא דווקא הייתה מאוד בעדי, הממונים עליה לא ממש. כי מי שמכיר אותי אישית מבין כמה אני שונה מהמקום אותו אני "מייצגת".

 

לפני הטרגדיה שלי שמעתי המון סיפורים על נשים שחלו במחלת הסרטן וננטשו, אולי הסביבה חושבת שסרטן זה מדבק? אולי סתם קשה לה להתמודד…גם אני נתקלתי לא אחת באנשים שחששו ממני כי חשבו שרצח של ילדים קטנים זה עניין מדבק, ובחרו לא להיות. במקרה שלי,  בגלל שנחשפתי לתקשורת והפכתי לדמות מוכרת, על כל אחד כזה שברח באו אחרים שרצו, לפרקים אני העדפתי לזוז כדי למצוא את השקט שלי.

אבל אני זוכרת תמיד שכשאני רוצה משהו, לא משנה כמה אמירות שליליות אקבל בדרך, כשאני באמת רוצה משהו אני דואגת להשיג אותו, ובסופו של דבר תמיד אני מוצאת את אלו שמסייעים בדרך וכמוני, לא חוששים לראות את המציאות, כי הם בדיוק כמוני, כבר לא ממסכים אותה ולא פוחדים להסתכל לה בעיניים.

תגובות (0)
הוסף תגובה