שרית ישי לוי: בגיל 65 הפכתי לראשונה מעיתונאית לסופרת

שלום, אני שרית ישי-לוי, ירושלמית דור 8, אבל גרה כמעט רוב חיי בתל אביב, ובספטמבר 2013 יצא רומן הביכורים שלי "מלכת היופי של ירושלים"

 

למה חיכית כל כך הרבה?

הספר, בניגוד למה שחשבתי (אבל בהחלט כמו שחלמתי) זכה להצלחה מאוד גדולה, הוא נמכר עד היום ב-250,000 עותקים, תורגם ל-8 שפות, יצא לאור בתורכיה, באיטליה, בגרמניה, ועכשיו הוא עומד לצאת בארה"ב, באנגליה ובקנדה ואחר כך במקסיקו ובצרפת ובעוד כמה ארצות בדרום אמריקה. הוא שבר את תקרת הזכוכית של המו"לות הישראלית, ונחשב לספר המצליח ביותר בעשר השנים האחרונות, ועדיין שואלים אותי עד היום למה חיכית כל כך הרבה. בנוסף, שואלים אותי גם שאלה אחרת, שקצת מעליבה, "זה לא קצת מאוחר בגילך לפרסם ספר ראשון?" אז אני רוצה להגיד לכם, בחמש דקות האלה שניתנו לי לדבר איתכן, שאני עיתונאית מאז שאני מכירה את עצמי, וכמו כל בני דורי חלמתי לכתוב רומן, ועם השנים החלום הזה הלך והתרחק ממני.

 

עוד באון לייף:

 

עיקר השנים היצירתיות שלי היו שנות השבעים, שנות השמונים, כשהייתי בחורה מאוד צעירה, יש לי במגירות שולחני עשרות של התחלות של ספרים ומחזות וסיפורים שכתבתי, אבל הם מעולם לא הבשילו לידי רומן. עם השנים גם כתבתי ספרים אחרים, כתבתי ספרי טיולים ותיירות וביוגרפיות, אבל רומן לא כתבתי אף פעם. וככל שחלף הזמן, החלום הלך והתרחק ממני. לא בגלל מה שאנשים אומרים לי, בגלל הגיל שלי, אלא בגלל שהרגשתי שאין לי השראה. שמשהו לא נובע מתוכי. אבל יחד עם זאת הסתובבתי בעולם הזה כל השנים האלה בהרגשה שיש לי סיפור שאני רוצה לספר אותו. בינתיים ראיתי קולגות שלי, חברות שלי, חברים שלי, עיתונאים, עיתונאיות, שמפרסמים ספרים, מתפרסמים, משנים את הסטטוס שלהם לסופרים. זה התחיל עם בני דורי ואחר כך עבר לאנשים יותר צעירים ממני, ואמרתי לעצמי אוקיי, זה כבר כנראה לא יקרה בגלגול הזה, נחכה לגלגול הבא, והרדמתי את החלום שלי. אני אומרת ?הרדמתי?, כי לא קברתי אותו אבל הרדמתי אותו.

 

במשך שנים הרגשתי שאין לי השראה. שרית ישי לוי (צילום: בני גם זו לטובה)

 

אם לכתוב ספר – אז שיהיה מרגש

בסוף מלחמת לבנון השניה נסעתי לחופשה בתאילנד. פגשתי שם על החוף אישה בשם מירי, והיא סיפרה לי שהיא הייתה דיילת ראשית בחברת כנסים מאוד ידועה בארץ, היא הוצאה לפנסיה או יצאה לפנסיה והסתבר שהיא לא יכולה לחיות מכספי הפנסיה שלה בארץ, פשוט לא מספיק כסף, אז היא החליטה לגור בתאילנד, שם עם כספי הפנסיה אפשר לחיות בכבוד. ככה היא סיפרה לי. האישה הזאת גרה בבונגלו על החוף וכל הישראלים שהגיעו לקוסומוי לחוף השאירו אצלה את הספרים שהם הביאו לחופשה והיא יצרה לעצמה ספריה מאוד מאוד מרשימה, וכל יום היא נתנה לי להחליף ספר אחר. כשלושה ימים לפני שסיימנו את החופשה, היא נתנה לי את 'יונה ונער' של מאיר שלו. הספר הזה מאוד ריגש אותי, מאוד מאוד ריגש אותי. מאיר שלו הוא אחד החברים שלי, אחד הקולגות שלי, שהפך עם השנים מעיתונאי לסופר. עבדתי איתו בטלוויזיה, הכרתי אותו היטב, ראיתי איזה שינוי מדהים הוא עשה בחיים שלי, אז הספר הזה ריגש אותי לא כל כך בגלל מאיר, אלא גם בגלל הסיפור, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי: אם לכתוב ספר – ספר צריך לרגש, ספר צריך לגעת, ספר צריך להיות משהו שמעביר חוויה. אפילו לטלטל. חזרתי הביתה, וכעבור שלושה ימים מצאתי את עצמי ליד המחשב, כותבת את המשפט הבא: "אישה של סתיו אני, אישה צהובה בשלכת, נולדתי בשערו האחורי שתי פסיעות לפני החורף". זה המשפט שפותח היום את הפרק השני בספר. ומכאן כאילו מישהו הסיר איזה שהוא אבן מפתח המעיין שנבע מתוכי, והדברים פשוט התחילו לרוץ ולהיכנס לתוך דפי הספר וכתבתי את 'מלכת היופי של ירושלים'.

 

אל תתנו לגיל להגביל אתכן

למה אני מספרת לכם את כל זה? כדי להגיד לכם דבר אחד: אין גיל לחלומות. אין גיל להגשמת משאלות. אין גיל לעשות שינוי. בגיל 65 אני הפכתי מעיתונאית לסופרת. זה גיל שנשים רבות יוצאות בו לפנסיה, כמו שאתם יודעים. אני לא חשבתי על פנסיה אף פעם, אבל אני אומרת שבכל גיל אפשר לעשות שום דבר. אל תתנו לגיל להגביל אתכן. אל תתנו לאנשים להגיד לכן זה לא מתאים לגילך, זה לא הולם את גילך, זה לא לעניין בגילך. חד משמעית. מכיוון שאני הוכחתי, אני הוכחתי, שאפשר בכל גיל להפוך לסיפור הצלחה.

 

הספר שלי הוא סיפור הצלחה, אני מספיק מבוגרת בשביל לא להצטנע בעניין הזה. הספר הזה הוא סיפור הצלחה, זה הביא לי הצלחה כלכלית גם, שזה מאוד חשוב. לא פחות חשוב – זה הביא לי הצלחה מקצועית, זה שינה לי את הסטטוס. אני היום עיתונאית וסופרת, מבחינתי הייתי רוצה שתקראו לי סופרת ועיתונאית, אני מקווה שהספר שלי הבא שעומד לצאת בשנה הבא יהפוך אותי לסופרת ועיתונאית.

 

גיל? רק עניין בתעודת הזהות

אני אסיים בסיפור קצר. אני עושה ספורט. אני אוהבת ספורט. אני עשיתי את שביל ישראל ברגל, עשיתי את שביל ישראל באופניים ונפצעתי, נפלתי מהאופניים ונפצעתי, ואחר כך מייד נסעתי לסקי. בתי סיפרה לי דבר כזה: אמא, כשהיית בסקי (נפלתי גם בסקי דרך אגב, לא מעט פעמים), מישהי באה אליי (זו היתה דודה שלי) ואמרה לי: מה שלום אמא? אז היא אמרה לה: מצויין. ?איפה היא??,היא שאלה. ?היא בסקי באוסטריה?, הבת שלי ענתה. ?מה היא עושה סקי? מה את נותנת לה לעשות סקי?? – ?למה לא?? אז דודה שלי ענתה לה: ?היא נפלה מהאופניים, היא יכולה ליפול בסקי. היא כבר בת 65, היא יכולה לשבור את הירך? ובתי ענתה לה: ?אמא שלי לא יודעת בת כמה היא. ואני לא אזכיר לה.?

 

אנחנו לא יודעות בנות כמה אנחנו ואל תזכירו לנו בנות כמה אנחנו כי הגיל הוא רק מה שכתוב לנו בתעודת הזיהוי. מי שאנחנו זה מי שאנחנו מרגישות. תודה רבה. 

תגובות (0)
הוסף תגובה