אישה בעירום לא חייבת להיות אובייקט מיני

לדבר על ציורי עירום לפני המאה העשרים זה בעצם לדבר על איך גברים ראו וציירו עירום נשי. ציור היה מדיה שרובה שייכת לגברים. מעט הנשים שעסקו בה או שלא ציירו עירום כלל, או שאימצו לעצמן את זווית הראייה הגברית, שבה האישה ענוגה כנועה משהו, מפתה ומרצה. למען האמת, גם בתמונות שאינן עירום הבעות הפנים של נשים עסוקות בלהתחנף ולרצות.

 

עירום נשי הוא מהנושאים המרכזיים ביותר באמנות המערבית. "העירום אינו נושא של אמנות אלא אופן של אמנות" כתב התיאורטיקן הבריטי קנט קלארק. כבר אפלטון ב"משתה" שם בפי אחד מאורחיו את ההבחנה הבסיסית בין שתי הונוסיות שבין קטביהן נעות כל הנשים העירומות באמנות המערבית: אפרודיטה הוולגרית מול אפרודיטה השמיימית. ונוס המעורטלת של פרקסיסטלס מול ונוס פודיקה הצנועה, ונוס הדשנה והבשרית של רובנס מול ונוס הטהורה של בוטיצ'לי, ונוס הישנה השמימית של ג'ורג'יונה שפותחת את עיניה והופכת תוך כדי העתקה-כמעט לונוס מאורבינו המפתה של טיציאן ואחרי כן מתגלגלת לעירום הרבה פחות שמיימי וענוג של אולימפיה של מאנה: אלפי ונוסיות מציצות אלינו לאורך תולדות האמנות, ממויינות תמיד לאורך הציר בין האישה הארצית לאישה השמיימית, בין הקדושה לזונה.

 

 

אופן האמנות של העירום הנשי, מהקדושה ועד הזונה, מבוסס על הפיכת האישה העירומה לאובייקט, ואובייקט שמבוסס על המבט הגברי. בין אם בעידוד המציצני להסתכל בונוס עם עיניה העצומות, דרך מבטה שלה או דרך המראה שהיא מחזיקה, ובין אם בנסיון הפוך-על-הפוך להפנות תשומת לב לאפשרות זו דרך חסימתה כביכול, הונוסיות העירומות (גם אלו שנוצרו על-ידי נשים) הן כולם תוצר של חשיבה גברית ומבט שאינו יכול לוותר על ראיית האישה כאובייקט מיני. באמנות פמיניסטית יש כמובן התנגדות למגמה זו, למשל בציוריה של Jenny Saville. אולם סאביל לשם כך בוחרת לצייר גוף נשי עם משקל עודף ומזוויות לא שגרתיות. זהו גוף שאינו אטרקטיבי, אשה שאינה אובייקט של תשוקה, ובכך גם סאביל חוזרת לאותה החפצה של האישה דרך דחייתה. עדיין גוף האישה מושך, או לא מושך; ארוטי, או אנטי-ארוטי.

 

דווקא בעת העתיקה, ברומא כמו גם במצריים, ישנן נשים עירומות שהן דמויות עוצמתיות שלא מסתכלות בנו ואי אפשר לפרשן דרך העדשה המינית. בתמונות העירום הנשי שלי הנשים אינן אובייקט של אף אחד: אני מנסה להביא אותן כמו שהן מרגישות מבפנים, יושבות או עומדות בתוך עצמן ומתוך עצמן. גוף הנשים המיוצגות ספק יושב ספק שוקע אל תוך עצמו, זמנו קפוא, ובוודאי שאינו פונה אלינו. הדמויות היושבות בוהות אל תוך עצמן, אינן זזות לשום מקום, אינן מתחנפות ואינן מתחנחנות: זיקתן לספינקס רבה יותר מאשר לנשים של טיציאן או פראגונאר או דגה, לאותו עירום שאנחנו הורגלנו לצפות לו על-ידי מאות שנים של אמנות מערבית. אולי נכון יותר לתאר את מה שאני מנסה לעשות כנסיון להפוך את בגד העירום מן הפנים החוצה, ולנסות להרגיש את עירום האישה כפי שהיא חווה אותו מבפנים. העבודות שלי מנסות להכניס אותנו לתוך העצמיות הנשית מתוך עצמה, שהיא בעצם החלל הריק שאינו שייך למין או למגדר או למיניות.

 

בכוונה תחילה אני מציירת נשים יפות, ומנסה להראות שגם אשה יפה בעירום אינה חייבת להיות אובייקט מיני. העבודות כולן עוסקות בהליכה על חבל, בהתקרבות בעדינות שקשה לנסחה במילים אל הגבול: כמה רחוק אפשר ללכת עם עירום כך שהנוכחות האנרגטית של הדוגמנית תחסום את המיניות? היכן הגבול שמותיר את החוויה מהציור כחשיפה יותר מאשר אירוטיקה? מדוע בעצם האירוטיקה אינה מתעוררת בציורים אלה? מדוע, בפשטות, הנשים העירומות המוצגות בתערוכה, גם כשהן יפות, צעירות, בהירות, כמעט טיציאניות בחזותן, מדוע הן לא עושות לנו את זה? ומה זה הזה הזה? מה אומר לנו גוף של אישה בלי הזה הזה?

 

הציירת רוני טהרלב מציגה בימים אלה תערוכה חדשה  'בתולות וחוחיות'  המתמקדת בנשים. בניגוד לנשים העירומות שהתרגלנו לראות מאז ומעולם באמנות, אותן הנשים שעוצבו עבורנו על ידי המבט הגברי של  טיציאן, רמברנדט, או לוסיאן פרויד, הנשים שלה שונות. הן  חזקות, לא מתחנפות, מיוצגות כמו שהן מרגישות מבפנים, יושבות או עומדות בתוך עצמן ומתוך עצמן…  ולא פונות אלינו. בעבודות האלה טהרלב מכניסה אותנו לתוך העצמיות הנשית ומאפשרת לנו לראות אותן באופן שאינו שייך למין או למגדר או למיניות.

'בתולות וחוחיות' מוצגת בגלריה CONTEMPORARY BY GOLCONDA, ברחוב הרצל 117, תל אביב, עד ה-28.4.16

תגובות (0)
הוסף תגובה